בשנים האחרונות חדרה לתוככי חלק מבתי הכנסת תופעה ססגונית חדשה, תפילה מוזיקלית בפרט בשעת אמירת ההלל ו'המהדרין' לאחרונה מנגנים גם בחלקים נוספים של התפילה.

הטיעון המרכזי וההגיוני לכאורה שבכך מכניסים חיות בתפילה וגואלים אותה מהמונוטוניות האפרורית והריטואלית, ובפרט לצעירים וצעירות שהתפילה הפכה עבורם מסע מפרך ומשעמם שאף עלוני השבת לא מצליחים להפיגו. לדידם, הנגינה סוחפת אותם לרטט והתרגשות וחיבור פנימי לתפילה, שאינה קיימת בתפילה השגרתית ועל פניו מדובר בפתרון חיובי ומתקבל על הדעת.

סוגיה זאת נידונה מכבר לפני כ- 200 שנה בעקבות השינויים בסדרי התפילה שהחלו בבתי הכנסת הרפורמיים, נתגלעה מחלוקת אף בקהילות האורתודוקסיות האם יש מקום לעשות שימוש בעוגב במהלך התפילה, החשש הגדול של פוסקי ההלכה נבע מהשפעות זרות שיפגעו בטהרת מקדשי המעט ומחשש לחדירת חוקות הגויים בפרט לבית ה', חשש זה הביא את רבנו ה'חתם סופר' לצאת מגדרו בהתנגדות גורפת בכמה מתשובותיו ולא לתת לכך כל היתר.

לאורך הדורות פוסקים נוספים נדרשו לשאלה זאת בווריאציות שונות, אך לא היה פוסק בעל שיעור קומה שהעז לדחות את הפסיקה המקובלת ולהכניס 'עוגב להיכל', למרות שהיו כאלה שהעלו צדדים להקל בכך ואף קהילות שבפועל התירו לנגן בעת התפילה, בפרט כאלה שההתבוללות הכתה בהן כגון באלג'יר, ומתוך ניסיון לבצר את הסחף לרפורמה סברו שבכך יצילו את בני קהילתם.

מי שפרש יריעה זו והראה את השיטות ההלכתיות השונות הוא הרב דוד צבי הופמן לפני למעלה ממאה שנה בשו"ת 'מלמד להועיל', אך למעשה אף הוא הצטרף לגדולי הפוסקים בדורות האחרונים שהתנגדו להכנסת כלי נגינה לתוככי התפילה, ובכללם ה'שדי חמד', שו"ת 'בצל החכמה', הרב קוק ב'אורח משפט' 'אגרות משה', שבט הלוי' ועוד.

בשורות אלו קטונתי מלהכריע בסוגיה דנן, בשאלות ציבוריות כמעין אלו הדבר מסור לגדולי תלמידי החכמים שעל כתפיהם נתונה האחריות להכרעות אלו. אך אני מבקש להבין את המשמעות הרחבה של שינוי סדרי התפילה ואת ההשלכות החינוכיות והערכיות לתופעה זאת והאם הצר שווה בנזק המלך.

רבנו הרמב"ם פותח את הלכות תפילה בהגדרה מהי תפילה: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה". תפילה הינה אחד מהמרכיבים היסודיים בעבודת ה', עבודה משמעותה מאמץ והתמסרות ולא חוויה אמוציונלית, אל התפילה נגשים מתוך יחס של מחויבות ואחריות ולא כחוויה אקסטטית הנתונה לזמן קצוב.

בעידן בו אנו נמצאים, בו קיימת שחיקה בערכים נצחיים והרלטיביזם הפך להיות עגל הזהב החדש של הפוסטמודרניזם, החוויה האמוציונאלית של הפרט החליפה את שיקול הדעת הרציונלי והבריא. לדאבון הלב 'האמת' מתה, ההרגשה ברת החלוף תפסה את מקומה והערובה היחידה מנפילה לתהום בעבודת ה' של הפרט ושל הכלל נעוצה במחויבות הלכתית עמוקה שאינה תוצר של תחושות והרגשות חולפות.

חינוך למאמץ ערכי ורוחני שאינו נתון לחליפות הרגש, עשוי לבנות בקרבו של הדור הצעיר את העוגן שאינו נתון לקפריזות רגשיות שכגודל עצמתן כך במהרה הן מתפוגגות כלא היו, והדבר נכון ביחסנו לתפילה המהווה את ליבת עבודת ה' של היהודי. וכאן אשאל, היתכן שנפקיר אחד מהדברים העומדים 'ברומו של עולם' לחוויה רגעית שעל פי רוב אינה מותירה מאומה לאחר סיומה?!

ביום ירושלים האחרון, ברגע האחרון נבצר ממני לעלות לירושלים ונאלצתי להתפלל במקום מגוריי. עמדו בפניי שתי אפשריות; אחת 'תפילה מוזיקלית ברוב עם' ולחילופין תפילה 'רגילה' עם ותיקי היישוב, היה לי ברור לאן אלך עם בני להתפלל, ויתרנו על 'החוויה' עבור משהו הרבה יותר גדול ונצחי, תפילה!

אציין עוד, כי הדברים אמנם מכוונים בעת הזאת לבירור נושא הנגינה בתפילה, אך במהותם הם אינם שונים מ"קישוטים" אחרים לתפילה, כגון מקהלות בבתי הכנסת, חזנות ופייטנות הממקדות את התפילה בקישוטיה החיצוניים ומסיחות את הדעת מהעיקר, כדברי הרב אליעזר ולדנברג: "פוק חזי עד כמה שרבותינו הגאונים זיע"א זעקו מרה נגד מספחת החזנות שהתחיל בזמנם להתפשט בקרב המוני בית ישראל שאין בזה כוונה לשם שמים כ"א לשם זמרה ויפוי הקול" [שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן כו].

במאמרו המכונן של הרב יוסף דב סולובייצ'יק 'זה סיני', קיימת הגדרה מדויקת לגבי מערכת היחסים בין החוויה הדתית למעשה ההלכתי: "החוויה הדתית אינה הענין העיקרי, היא משנית. לעולם אסור שנקודת המוצא תהיה החוויה הפנימית-סובייקטיבית, ולא משנה כמה גואלת היא חוויה זו, לא משנה כמה צבעונית היא, כמה כח ריפוי יש בה, כמה עצום הוא הרושם שהחוויה עושה על אישיותו הקשוחה של אדם. לעולם אסור לה להיות נקודת המוצא. נקודת המוצא חייבת תמיד להיות המעשה החיצוני האובייקטיבי. זה האחרון, המעשה האובייקטיבי, אינו מייצג או מפרש באופן סימבולי את החוויה. כאן הם טועים, ההפך הוא האמת! החוויה מפרשת את המעשה".

כאשר מבקשים ליצור שינוי בתפילה המסורתית והנהוגה מזה דורות, גם אם ימצא הפתרון ההלכתי לכך, השיקול שצריך לעמוד בפנינו אמור להיות הרבה מעבר למתן מענה לכאן ועכשיו, עלינו לגלות אחריות להשפעות וההשלכות העתידיות, קיימת סכנה גדולה מהפיכת התפילה למופע מוזיקלי שעשוי ליצור ריקון הממד הפנימי לכדי חוויה ריקה וחלולה, בעוד היחס לתפילה עליון וגדול יותר מאשר מופע חוויתי חלילה.

כדי לקבל קריאת כיוון מהי תפילה ולאן אנו צריכים לשאוף כשאנו מבקשים לחנך את עצמינו וזולתנו לתפילת אמת, ראוי לעיין בניסוחו של רבי יוסף קארו בשולחנו הטהור: "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

נשים לב, שהיעד אליו התפילה מכוונת לדברי מרן השו"ע הפוך לגמרי מהאופן בו נתפסת התפילה ובפרט המוזיקלית כיום, בעוד האחרונה מלאת רטט ורגש והחוויה הפרסונאלית תופסת בה מקום מרכזי, השאיפה בתפילה של החסידים האמיתיים "להתגברות הכח השכלי" להתרומם מהחוויה הפרטית והאמוציונלית להכרה עליונה וקבועה, ובשפה פשוטה, תפילה הינה עבודת ה' רצינית ומאומצת ולא חוויה פסיכולוגית מרטיטה וחולפת.

ממחנכים מנוסים למדתי, כי אחריותנו לחנך לסבלנות רוחנית שהולכת ומתפתחת בתודעה בצורה הדרגתית ומחוללת חיבור של אמת לקודש, בניגוד לרוח גבית לחיפוש רוחני אובססיבי אחר ריגושים מוחשיים באצטלה של קודש שעשויים להחליף את עצמם באקסטטיות אפלולית וירודה כאשר קודמתה מיצתה את עצמה, בחינוך אין דילוגים ולא פיקציות, הצעידה המדודה הינה הערובה ל'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

תפילה משמעותית ורצינית תתאפשר רק מתוך חינוך רציני ותהליכי להבנת משמעותה המילולית והפנימית, כל ניסיון לדלג על שלב מהותי זה הרי שיעמיק את התסכול ויעודד חיפוש אחר ריגושים מתחלפים מחוץ לבית הכנסת כמצוי במחזותינו וד"ל.

תפילת אמת אינה זקוקה לרעש וצלצולים, אם נזכה שבבית תפילותינו המבוגרים שבקרבנו יתפללו מתוך ליבם והכרתם, הרי שהעומק הרצינות והטהרה תרומם את כולנו לדבקות של אמת.

נפטיר בדברי מרן הראי"ה קוק שמרומם את מבטנו עוד כמה טפחים מעל הקרקע למשמעות התפילה באופן המדויק והראוי לה: "התפלה – כמה מגוחכת היא לפי ההבנה ההמונית. מתפלל האדם אל האלהים האדיר על הכל והוא פועל אצלו את המבוקש שלו; מתפעל הוא האלהים מדיבוריו של האדם, ומתעורר וממלא את חפצו אחרי שיכביד עליו בבקשותיו. היש לך חרוף וגדוף, חשכה ושקרות גדולים מזה?

והיש איפוא להתפלא אם העומדים במעמד תרבותי, ורואים את עצמם בתורה משכילים וכנים, שהם מואסים את התפלה! כשם שחשכה היא התפלה באין דעת ורגש, כך מאירה ורוממה היא בגלוי הדעת וההרגשה. ראשית כל, התפלה היא השירה היותר נשגבה. המשורר צריך להחיות הכל בחיים. הוא נותן שפה ולשון לשמים ולארץ, מפני שהוא רואה את הכל בנפשו הוא. והוא הרי יש לו שפה ולשון, וכל סגולות הנשמה של האדם".