בדרך כלל הכעס והאיבה בין חלקי החברה, מרוכזים בשוליים. איך הגענו למצב בו כולנו מרגישים שאנחנו בלבה רותחת? איך נמתחו השוליים כל כך?

קחו לכם עפרונות. העמידו אותם זה ליד זה בשורה ארוכה, או בפירמידה לפי הגובה.

עכשיו הפכו את העפרונות לאנשים, שעומדים צמודים אחד ליד השני על פי רצף מסוים, נגיד מהדתי ביותר לחילוני ביותר.

כן, זו סכמה די פשטנית, אבל תמשיכו איתי, את הניסוי המחשבתי.

במרכז הסכמה ניצבים מרבית האנשים שיש בהם מזה ומזה, שהם לא קיצוניים בשום דבר.

אם נישאר על הרצף הדתי, נגיד הדתי לאומי, אז באמצע יש את שומר המסורת, לצידו את הדתי ליברל, לידו את הדתי השמרן, לידו דתי מזוקן, בשביל שהקריקטורה תהיה ממוחשת יותר, שהוא עובד וחיי את החיים אבל מהותו היא יותר תורנית, לצידו את האדם התורני – ר"מ, אברך, לצידו אדם חרד"לי. תוסיפו לו פיאות קטנות מאחורי האוזניים אם תרצו מיצג ויזואלי וכך הלאה עד לאדם הקיצוני ביותר.

כך יש לנו שורה של עפרונות/אנשים שעומדים אחד ליד השני, אפשר שבמרכז הפירמידה, העפרונות-אנשים שלנו גבוהים יותר עד לקצה, שם ניצב עיפרון נמוך שחודד יותר מידי במלוא מובל המילה והוא בעצם סוגר את השורה ומחזיק אותה.

הייחודיות בחברים הקיצוניים, היא שהם אלו ששומרים על המסגרת, הלחץ של החרד"ל טורבו מחד מול הפרוגרסיבי ביותר מאידך, שומרים על החברה, על המסגרת. באמצע נמצאים כל האנשים שלא לוקחים את זה עד הסוף, אבל יש להם את הקיר שמהוו תזכורת. אחרת העפרונות-אנשים יפלו.

אותם קיצוניים, רואים את האיום הגדול ביותר עליהם, בקצה השני, או אם תרצו בשומר הסף מהקצה המרוחק ביותר.

אבל, וזה אבל חשוב, הם לא רואים אותו, הם חווים אותו דרך כלל העפרונות/ אנשים שלנו באמצע.

אם נמשיך את הציור, אז יש לנו פירמידה ארוכה של עפרונות בדמות אנשים העומדים צמודים מהגבוהים במרכז לנמוכים בקצוות. ועל פניהם צל שמגיע מהקצה האחד למרכז. האיש הקיצוני ביותר, רואה אצלו את הצל, של הקיצוני בצד השני, שנמשך דרך כל האנשים, ולכן הוא רואה וחש בהשפעה של הקצה המרוחק, דרך כל האנשים, גם בדתי התורני שלידו, בוודאי גם בליברל ובשומר המסורת. ואותו דבר רואה החילוני הפרוגרסיבי ביותר בקצה שמנגד.

אוקי, ככה זה בדרך כלל, אבל מה קורה היום? טוב ששאלתם!

הבעיה מתחילה שיש במרכז בלבול. בגלל משבר פוליטי חברתי שמועצם. אנשים נוטים לא לייחס לזה חשיבות, אבל אנחנו אחרי 5 מערכות בחירות סוערות בזמן קצר מאוד, שבתקופות כאלו מחדדים את ההבדלים בצורה הקיצונית ביותר.

תבזקו על זה: משבר קורונה, חילופי שלטון בצורה שטרם התאוששנו ממנה שהתגובה לה היא ריאקציה חדה, ומעל כל זה משפט מסעיר של ראש ממשלה, שדרכו מתנהלת מערכת בשיא עוצמתה, בכך שהיא לוקחת את המתח בין הרשויות לקצה הכי מסוכן – ותקבלו קטסטרופה.

כשיש מצב כזה, הרבה אנשים מהמרכז וימינה או שמאלה, על הרצף הדתי – חילוני, או לאומי – דתי, ליברל – שמרן וכ"ו, מרגישים אי יציבות. וכשאי יציבות וחידודי מסרים נפגשים יחד, רבים פונים לעוגן בקצה, למצוא משם את היציבות.

הקצה הוא עוגן ומתריע, ויש לו תפקיד חשוב. הבעיה מתחילה שהוא משתלט והופך את כלל האנשים שבינו לבין המרכז, למושפעים ממנו יותר מידי והם גם רואים את הצד השני כצל שנמדד רק על פי הקצה.

חברה כזו הופכת מקוטבת, מחדדת ערכים ומסרים והכי גרוע, היא רואה בכל הצד השני איתו היא מנהלת חיי יומיום – דמות הקצה.

וזה מזין אחד את השני, כי גם שם, הייתה אי יציבות והלכו לקצה ואז חידדו את המסרים, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו ברוטינה.

ככה שהגורמים המפשרים במרכז, הופכים בודדים, וההשפעה שלהם חלשה יותר מול שיח הקצוות שמחדד את ההבדלים. אין לנו את מרבית האנשים המפשרים במרכז. יש לנו שוליים רחבים וכועסים מידיי.

זה המצב כרגע, שמסלים ומלובה מכל הצדדים, גם בידי אינטרסנטיים. התקווה היא שהמצב הזה יביא לבירור, חברתי. החשש הוא שזה יוביל לפי פחת.

אם ההנהגה לא עושה את זה, עלינו להגביר את המתינות, להגדיל את המרכז ולא להיכנע לקולות שבכל פעם מושכים אותנו לקצה. הסקרים מראים את זה, שבעומק עדיין מרבית האנשים מתגמלים את המאחד. אבל לא מספיק ואת זה חייבים להעמיק.

==

אור יזרעאלי, לשעבר עורך אתר סרוגים. מחבר הספר "עזה כמוות אהבה".