מסע בחזרה לחיים: את הלילה של ה-24 במאי 2001 הילה מזרחי, לא תשכח לעולם, מעל שני עשורים עברו מאז אותו אירוע נוראי של קריסת הקרקע באולמי ורסאי בו נהרגו 23 אנשים ונפצעו כ־380 אורחים נוספים. היא נשואה ואם לשלושה ילדים, האסון, חלק ממנה עד היום.
מזרחי תחגוג ביולי הקרוב את יום הולדתה ה-52, אך אז, חודשיים לפני גיל שלושים היא פגשה את האירוע שהפך לטראומה. "הייתה מין תחושה באוויר שבדיעבד יודעים לומר שהייתה אזהרה. בן החמש וחצי לא רצה להגיע. אני באותו יום הייתי חולה כי קיבלתי מכת שמש, בעלי אמר לי 'בואי לא נלך' אמרתי לו 'התהפך העולם ואנחנו הולכים' והוא אכן התהפך."
הרבה לפני שהתרחש 'אסון ורסאי', האירוע היה אירוע שמח – חתונה לקרן, בת דודתה. הם הגיעו לחתונה נרגשים עם שני ילידיהם, הגדול בן חמש וחצי הקטן בן שנה וארבעה חודשים. "אירוע שמאוד חיכינו לו. שמחנו להגיע לחתונה."
תחילת החתונה
האירוע החל כמו אירוע רגיל, "אנחנו מגיעים לאולם, שמחנו להיפגש עם בני הדודים, התחבקנו התנשקנו. כשהחופה הסתיימה התחלנו לרקוד." אך כאן היא נזכרת שמיד הרגישו שמשהו לא תקין "מיד כשהגענו הרגשנו שמשהו לא תקין בריצפה.
היא הייתה עם מהמורות." היא ואחותה באותו הגובה אך ברחבה היו בגבהים שונים "לכאורה סימן נוסף שמשהו לא תקין. הרגשתי שאני עומדת על קורה, הזזתי את הקורה עם הרגליים. שבע דקות לפני שהרצפה קרסה פנימה האחראי של האירועים שם שמכיר אותנו כי חגגנו בעבר שם ברית בא לומר לי שלום ואז בעלי אומר 'אני מרגיש שמשהו לא תקין בריצפה', הוא אמר 'אל תדאג החלפנו את כל הריצוף'. חמש דקות אחרי – הריצפה קרסה."
בניין אולמי ורסאי לאחר האסון (צילום: פלאש 90)
"אני זוכרת איך רקדנו. נשאבנו למטה כמו ששואב אבק שואב בשניות. היינו ברחבה חמישה אחים שנפלו למטה." ההורים שלה בזמן הזה הזה ישבו וראו לנגד עיניהם את חמשת ילדיהם נופלים.
"אנחנו ברחבה אני ובעלי ושני הילדים ואחים שלנו ואנחנו פתאום נעלמים ונשאבים, אמא שלי חשבה שאין לה משפחה יותר. אבא שלי חשב שזה אפקט של התקליטן – החלק הקומי היחיד בסיפור." היא נזכרת, "מיד אבא שלי התעשת. ברגע שקרה כל הקריסה החלק הפנימי של המדרגות לא קרס. הם ירדו מהמדרגות והתחילו לחפש אותנו."
"אחי ובעלי קמו על הרגליים והתחילו לצאת החוצה והתחילו לחפש את ההורים כדי לומר שאנחנו בחיים, בעלי חתך את המרפק חתך עמוק שהחלים ואח שלי היה לו חתך עמוק שתפרו לו בברך ושריטות בגוף."
"אני שברתי שלוש חוליות, שברתי את האף, פתחתי את הראש ושריטות בכל הגוף שעד היום יש צלקות. אחותי שברה את הצלעות, הגדול שבר יד ורגל והקטן פתח את הראש בצורה רצינית."
מה עובר לך בראש ברגע הקריסה?
"אלוהים התבלבלת זה לא הזמן שלי, אני סך הכל בת 30, אלה המשפטים שעוברים לי בראש."
בשלב זה היא לא לגמרי מבינה מה קורה. היא זוכרת את האבק, העפר והחנק, "זה מה שאני זוכרת היה קושי נוראי לנשום, צעקות האימה וחוסר הוודאות שאנשים למעלה ולמטה. כל מה שנוצר בבור הזה היה טראומתי ונוראי"
"אנחנו נפלנו לתוך חניון וקרה שם נס כי נפער חור בקיר שדרכו יכולנו לצאת החוצה. אותי לא היה צריך לחלץ הצלחנו לצאת החוצה דרך שרשרת שמשכנו אחד את השני."
לאחר הנפילה היא חיפשה את בנה הקטן "הקטן שלי לא מצאתי אותו ומשכתי אותו בתוך ערימה של עפר. בשעת מצוקה אנחנו מגלים כוחות על" היא מסבירה, "קיוויתי שהגדול נמצא עם בעלי. בחוץ התמוטטתי ופינו אותנו לבית חולים." תפרו אותי באופן לא מקצועי בבית חולים בשל העומס "התפירה הייתה לא מקצועית כדי להספיק, זה היה בלתי נתפס כשהגענו לקופת חולים הם הזדעזענו מאיך שעשו את זה. היה עוד לכלוך ואבנים קטנות."
הפצועים מפונים מזירת האסון (צילום: פלאש 90)
לאחר האסון: החתן והכלה ירדו מהארץ
"אני פשוט זוכרת איך הוא נכנס אלי לחדר ואמר שהוא מתנצל"
"הקטן לא זוכר מה היה. הגדול תקופה ארוכה חשב שהוא הפצוע הכי קשה בורסאי. נוצר איזה נתק במשפחה, האירוע פירק את כולם. עצוב שכמשפחה זה מה שקרה לנו."
על בת דודתה קרן ובעלה היא משתפת: "אני יודעת שחלק מהבחירה שלהם לרדת מהארץ זה כי לא נתנו להם לחיות כאן, הטרידו אותם. כששכבנו בבית החולים. הוא עבר בין כולם עם דמעות בעיניים ולא הפסיק להתנצל שזה קרה. זה היה מחזה קורע לב, במקום לחגוג את הזוגיות החדשה שלו הכלה שלו בחדר ניתוח. אני פשוט זוכרת איך הוא נכנס אלי לחדר ואמר שהוא מתנצל."
זירת אסון ורסאי (אבי אוחיון, לע"ם)
כשלושה חודשים אחר כך אחיה התחתן
"אחי התחתן באוגוסט, כולנו הגענו עם פציעות כאלה ואחרות אבל בעקבות האירוע כל המשפחה הייתה בטראומה." בשל כך הם נאלצו לשנות אולם אירועים לבית כנסת הגדול בשל היות האירוע בקומה אחת.
"מנסה למנוע את הדבר הבא"
"אחרי זה שנים חששנו לעלות במעלית, שנה שלימה אחרי האירוע שכבתי לידם רציתי לבדוק שהם נושמים. זה נס גלוי שהצלחתי להוציא אותם משם. שכבתי לילה לילה. הייתי אמא חרדתית, לקח שנים עד ששחררתי את האחיזה שלי, לכל חוג הייתי הולכת איתם. את מבינה פתאום את הערך של החיים מנסה למנוע את הדבר הבא."
ויתרתי על פיצוי בגלל השאלות החטטניות
"תהליך התביעה הסתיים 17 שנים אחרי. היו המון דיונים, נמרחו אחרי שנים, חלק בכלל מתו, לדוגמא אבא שלי נפטר והגיע לו פיצוי", בנוסף היא מסבירה שגם הפיצוי עצמו הוא סכום זעום "מה שאנשים קיבלו זו בדיחה. אני עד היום מטופלת. שינויי מזג האוויר מיד משפיעים אם אני לא מקבלת את הטיפול המתאים. קשה לי לחזור לשגרה, הגיע שלב שאני מוכרת בביטוח לאומי ובאיזה שלב וויתרתי על זה בגלל השאלות הפולשניות שלא מאמינים לך. הייתה שנה וחצי נוראית שהייתי רק בבית."
"לא יכולתי לשאת את החטטנות, בקרן הפנסיה היו בהלם שאני מוותרת. זה היה שלב משמעותי בשבילי שאמרתי שאני מבריאה אם אני לא אעזור לעצמי להחלים אף אחד לא יעזור לי."
חזרה לחיים
"היום אני יודעת לומר שאומנם זה דבר מאוד קשה וחד משמעית הייתי מעדיפה שלא יקרה" היא מסבירה שהתהליך לאחר מכן הוביל לדברים טובים "אבל אני יודעת להגיד שחלק מהפציעה זה דווקא טוב, כל המסע שעברתי בדרך גיבשו את הילה החדשה, אני אומרת תודה על מה שקרה. הייתי שמחה שזה יקרה לי בדרך אחרת אבל זה חלק מאוד חשוב מדרך החיים החדשה שבחרתי לצעוד בה. גיליתי שיש לי כוחות והלכתי ללמוד, לפני כן גם הייתי סגורה וביישנית. משהו בורסאי גרם לי לצמחיה מחודשת בעקבות הקושי שהייתי."
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
