היום מלאה שנה לפטירת הרב אורי זוהר. יש לי כל כך הרבה סיפורים אישיים לספר, אבל לאחרונה שמעתי ממדריך נוער סיפור שנגע בי מאוד:

אחד החניכים שלו עבר תקופה מבלבלת, לא פשוטה. מישהו אמר למדריך שכדאי לו לשלוח את הנער לראות את הרב אורי זוהר מתפלל מנחה. "תפילת מנחה רגילה, ביום חול רגיל?", שאל המדריך. כן, הייתה התשובה. לא תפילת נעילה של יום כיפור, לא מעמד מרגש של ברית מילה או חתונה, סתם לקפוץ אחרי הצהריים לבית הקטנטן ברחוב זיכרון יעקב בירושלים ולראות את הרב אורי יוצא לבית הכנסת הסמוך, לתפילת מנחה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

דרעי מקבל הודעה על פטירתו של אורי זוהר (לע"ם)

כך היה. הנער הציץ, וחזר נלהב ומתפעל. האירוע – בלי שום מפגש בינו לבין הרב אורי – השפיע עליו לטובה.

מה הסיפור כאן, בעצם? ובכן, תפילת מנחה רגילה ויומיומית של הרב אורי לא הייתה דבר רגיל. שום דבר אצלו לא היה רגיל, אפור ויומיומי. הכול היה נכון ומדויק, חשוב ויקר, קדוש ומרומם. לא רק תפילה, גם ריאיון לטלוויזיה. כל שנייה בראיונות הרבים שלו איתי הייתה מחושבת, עם משמעות. אני מקשיבה להקלטות של שיחות טלפון ממנו ומגלה איך הכול נעשה במלוא הנוכחות והכוונה, עם הזוהר המיוחד שלו.

אנחנו חיים בעולם של חוויות-קצה, של אירועי-שיא. מחפשים ריגושים, שיאים, לייקים, כבוד. מזפזפים. גוללים. מתעדכנים. חושבים שכדי לבלות צריך לצאת, ולא להתכנס. הרב אורי עבד על עצמו עשרות שנים כדי שהריגוש יישאר פנימי, כדי שההתחדשות תהיה בתוך החיים שלו, כדי שהעבודה הרוחנית שלו והעמל לתקן את עצמו יהיו מרכז חייו.

חוזרים בתשובה רבים מתלהבים רק בהתחלה. הוא התלהב כל יום מחדש. והוא לא התחרה עם אף אחד, רק עם עצמו, כדי להיות היום גרסה טובה יותר של עצמו משל אתמול. רובנו לא נגיע לרמה כזו. אבל הרב אורי הוכיח שיש לאן לשאוף.