יום ירושלים אמנם חלף יחסית בשלום, אבל הסוגיה העקרונית שעומדת בבסיסו צריכה להעסיק אותנו כל השנה. כבן לציונות הדתית, אני חוגג את יום ירושלים. אומר הלל בתפילה ושמח בשמחת איחודה של ירושלים. אבל כשאני מסתכל ימינה ושמאלה אני רואה שחוץ מהמגזר שלי, החברה הישראלית בכללה לא כל כך מתייחסת ליום הזה. וזה מעורר בי את השאלה – מדוע?

אני יכול לכתוב הרבה על החברה הישראלית כולה, אבל אני בוחר כאן להפנות את השאלה לעברי והמגזר שלי. הייתכן שהציונות הדתית, המגזר ממנו אני בא, היא אולי המגזר היחיד שלא התמודד דתית, מוסרית ולאומית, עם הבעיה הפלסטינית שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים, בירושלים וביהודה ושומרון?

אבהיר כבר עכשיו: זה לא קשור לימין ושמאל. לא צריך להיות שמאלן כדי להכיר בבעיה הפלסטינית ולהיות מוטרד מן העובדה שישנם מאות אלפי תושבים במזרח ירושלים, שמעמדם לא מוסדר, והם לא חלק מהרשות הפלסטינית וגם לא לגמרי אזרחי ישראל, וחיים בשכונות בלא מערכת חינוך או פינוי אשפה מוסדרים. לא צריך להיות שמאלן כדי לחוש מצוקה מוסרית לנוכח השלטון על עם אחר, מצב שדורש מאתנו להשתמש בכוח ולהגביל את החירות שלו.

גם אין זה משנה באשמת מי המצב הזה. אחריות היא לא אשמה. העובדה שבמשך חמישים ושש שנים מדינת ישראל מציבה למאות אלפי אנשים מחסומים ושולטת בהם, אמורה להציק לנו מוסרית ודתית, גם אם אין לנו פתרון למצב הזה.

בכל שנות לימודיי במסגרות הלימוד בציונות הדתית – מחטיבת הביניים ועד הישיבה והכולל, בכל התכניות שיש – מעולם לא דיברו איתי לעומק על הבעיות הללו ומעולם לא חשפו אותי אליהן. לא התוועדתי למצוקת התושבים של מזרח ירושלים, לא הפנמתי את המצוקה המוסרית שבהתנהלות שנכפתה עלינו ביהודה ושומרון – פשוט לא היה אף דיון על זה. האדירו את הכוח ואת מסירות הנפש, פיארו את מפעל ההתנחלויות, והכל בצדק. אבל אף פעם לא העלו גם את הצד השני. אף פעם לא הציבו אותי אפילו מול השערה שיש במציאות הזו איזושהי בעיה.

פתרון מהיר וקל אין לי, ואני מודע שצרכי ביטחון עדיין מחייבים אותנו בשלטון צבאי. אבל כל זה לא אמור לסמא את העין מהמחיר המוסרי שכרוך בכך. דווקא כמי שבידיו הכוח, עלינו לחשוד כל העת בכוח הזה, שלא ישתלט עלינו. הייתי שמח שבמקום שהשר האחראי על הביטחון הלאומי יפגין בעלות על הר הבית הוא יפגין בעלות על האחריות שלו לביטחונם של כלל אזרחי ישראל, כולל המגזר הערבי. הייתי שמח לראות יותר חשיבה ממשלתית, המוקדשת לשאלה כיצד אנחנו מצמצמים את הפגיעה באוכלוסייה הערבית, במקום להעצים פגיעה זו בטיעונים לאומניים כאלו ואחרים.

כן. אנו נדרשים לעמדה מורכבת – חזקה מול טרור ורגישה כלפי חפים מפשע. ואיך עושים זאת יחד כשלעתים צריך להפעיל את שניהם יחד. אבל זו חובתנו הדתית והמוסרית. כך היה דוד המלך, משיחנו, אשר היה חזק במערכה ועדין בבית המדרש. מורכבות זו היא סוד קיומנו כאן – בשלום.

==

הרב עידו פכטר, שותף במיזם "הבימה – אלמנאבר" לחזון דתי לשלום
(צילום תמונת כותב: באדיבות מכון מנדל למנהיגות)