מעשה שהיה כך היה: לפני חמש עשרה שנים בערך הייתי שותף, יחד עם חברים נוספים, לייסודו של בית מדרש שפעל במשך כמה שנים רצופות בבית כנסת ירושלמי אחד.

בית המדרש נועד בעיקר לסטודנטים ולסטודנטיות מהעיר שביקשו להקדיש ערב אחד בשבוע ללימוד בצוותא. לוח הזמנים הקבוע היה פשוט בתכלית: היינו מתחילים בתפילת ערבית, ולאחר מכן למדנו גמרא בחברותות. לימוד הגמרא הסתיים בשיעור מסכם קצר, שאליו נלוו לעתים שיעורים בתחומים אחרים.

האווירה היתה מיוחדת במינה: קבוצת הלומדים והלומדות היתה מנוסה למדי, ואהבת תורה של ממש פיעמה בה; רמת הדיון אף היא היתה גבוהה. רבות מהחברותות היו מעורבות מבחינה מגדרית, ולחלק מהקבוצה היה הדבר בבחינת חידוש. ומלבד זאת, פינת הקפה והכיבוד הצנוע העניקה הזדמנות לשיחות נעימות על הא ודא.

פעם אחת חל ערב הלימוד שלנו בליל יום ירושלים. בהכירי את הקבוצה, שחיבתה ל'תמידים כסדרם' היתה גלויה ומוצהרת, ושרובה (אם כי לא כולה) נמנתה ממילא על האגף הליברלי של החברה הדתית, ידעתי שלא צריכה להיות לכך כל השפעה על הלימוד.

לאחר התייעצות זריזה עם כמה מהלומדים והלומדות, נקבע לוח הזמנים לאותו ערב במתכונת הרגילה: תפילת ערבית, לימוד גמרא, שיעור מסכם, שיעור נוסף. אלא שכמה שעות לפני שהתכנסנו ללימוד התקשר אלי ידיד מהעבר, בחור שלמד איתי זמן מה בישיבה, שדווקא לא היה מפוקדי בית המדרש הירושלמי, אך עקב באדיקות מרחוק אחר הנעשה בו.

'ראיתי את הלו"ז להערב', אמר, ובקולו שמעתי היסוס ותהייה. 'האם אינכם מתכוונים לציין את יום ירושלים?' – 'לא', עניתי מיד. 'מה לנו ול'חג' הזה? מה לנו ולצעדה הכוחנית ברובע המוסלמי?' – 'נו, באמת', ענה. 'אתה יודע שגם אני, כמוך, חושב שהצעדה הזו היא חילול השם', אמר. 'וגם אני, כמוך, נרתע ונעצב מהתמונות החוזרות משם בכל שנה, עם השירים האיומים, עם הגזענות והיריקות והדפיקות על דלתות הברזל של הסוחרים בשוק. אבל בכל זאת, הרבנות הראשית תיקנה להתפלל תפילה חגיגית, והיא גם הרבנות שלנו, וראוי לפחות לקיים את תקנתה, שלא לדבר על להוסיף שיעור קטן בענייני דיומא!'.

צעדת הדגלים בירושלים, היום (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

'שמע', אמרתי, 'אני מאוד מכבד את השאלה שלך, אבל אין לי שום כוונה לשנות את המדיניות שלנו. אתה יודע שכבר שנים רבות אני נמנע מלציין את היום הזה; ועכשיו, כשיש לי הזדמנות להרחיב את המרד הקטן שלי ולשתף בו ציבור גדול יותר, ודאי לא אשנה ממנהגי'.

– 'אבל מה עם הרמב"ם?' נשמע הקול בצדו השני של הקו, צרוד מעט, 'הרי ברור לך שיש כאן שמחה על נצחון במלחמת מצווה, על "עזרת ישראל מיד צר" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, ה:א) – האם גם הרמב"ם לא טוב בעיניך?' – 'חלילה!' אמרתי. 'אני מוכן בהחלט לא לומר תחנון מחר בתפילת שחרית. אבל לא מעבר לכך. כל התייחסות דתית נוספת ליום הזה, למרבה הצער, פירושה הסכמה שבשתיקה עם האופן שבו הוא נחגג בעיר העתיקה'.

– 'אבל בינינו', הוא הקשה, 'אתה אומר את זה כי אתה שמאלני וממילא היית מוותר על ירושלים'. – 'לא אכחיש', הודיתי, וביני לבין עצמי חייכתי במבוכה, 'שבאופן אישי לא תהיה לי שום בעיה עם חלוקת ירושלים מחדש, או עם הפיכתה לעיר בשלטון בין-לאומי, אם הדבר יביא שלום ובטחון לשני העמים החיים בארץ; אדרבה. בסופו של דבר – ואת זה גם אתה יודע – יהיו כאן שתי מדינות, והדיבורים על "בירת הנצח" הם, במחילה, סיסמאות ריקות. גם אין לי, בעוונותי, כל פנטזיות משיחיות על בית המקדש השלישי. אבל, זו לא הנקודה כאן. הנקודה היא שגם אנשי ימין דתיים הגונים, החולקים עלי פוליטית מכל וכל, ראוי שיאבקו נגד המצעד הזה, ונגד כל מה שהוא מייצג'.

השיחה הסתיימה באי-הסכמה, אך בידידות; הלימוד באותו ערב היה נהדר כתמיד. איש לא היה לבוש בבגדים חגיגיים. יום ירושלים לא הוזכר אפילו בשיחות שליד פינת הקפה.

באותם ימים רחוקים הייתי בסך הכל בחור בן 28 או 29. היה לי קל יחסית לקבל את ההחלטה, משום שכבר אז חשבתי שעל הציבור הדתי הליברלי לעצב את עולמו בדרכו, ואם צריך – להתנתק מהזרם המרכזי בציונות הדתית. עלי להודות, אמנם, שבתום השיחה פיעמו בי ספקות קלים; אולי הוא צודק? האם נכון 'לשפוך את התינוק עם מי האמבט'? שמא מוטב לחגוג את יום ירושלים – אך לעשות זאת בדרכנו?

חשבתי לא פעם על השיחה הזו בחודשים האחרונים. כמה הסתבכו הדברים מאז! מי היה מאמין שתקום אי פעם ממשלה הנשענת על תומכי טרור יהודי; מי היה מאמין אז ששר בישראל יקרא אי פעם למחיקת כפר ערבי, מעשה שלידו ריקוד הדגלים נראה כמעט תמים. אני תוהה מה היה אומר היום בן-שיחי. במבט לאחור, אני שמח מאוד שלא קיבלתי את הביקורת שלו.

עימותים בין משתתפי צעדת הדגלים לערבים בעיר העתיקה, היום (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90)

למרבה המזל, שכרון הכוח של הממשלה הנוכחית הוביל לתנועת התנגדות תקיפה, והעיר שדים רדומים מרבצם; הציבור הדמוקרטי והליברלי, ובתוכו גם הציבור הדתי המתון, נזכר שגם לו יש מה לומר על המצב, שגם לו מותר להילחם על ערכיו. ואכן, היקף האירועים האלטרנטיביים ביום ירושלים הנוכחי הוא חסר תקדים: ממצעד הפרחים של תנועת 'תג-מאיר', שמתקיים כבר שנים אחדות, דרך צעדת המשפחות הסובלנית והשוויונית של תנועת 'התעוררות בירושלים', ועד צעדת ירושלים של 'שומרות ושומרים על הבית המשותף', הכוללת בתוכה גם נציגות משמעותית של תנועת 'דתיים-ציוניים-דמוקרטיים' – שלל אירועים המשלבים אהבה אמיתית לירושלים עם חזון אמיתי לא פחות של סובלנות ושל אחווה. את הרוח הגדולה הזו איש לא יוכל לעצור.

על כל אלה יש לברך, כמובן, אך אין בכך די. שכן יום ירושלים הוא אולי ה-סמל בה"א הידיעה של בעיית היסוד של הציבור הדתי-לאומי – כלומר, של העובדה שהמרכיב הלאומי בזהות של הציבור הזה עלה על גדותיו, קיבל פרשנות לאומנית-מיליטריסטית, והפך, באופן מבהיל, לחזות הכל. את המרכיב הזה, כפי שכתבתי במקום אחר, הגיעה העת לרסן ולעדן. אלא שלשם כך נדרשת עמדה דתית מהפכנית יותר, ברורה יותר, אמיצה, לא-מתנצלת; נדרשים עוד בתי מדרש שיושביהם ילמדו הערב גמרא בנחת, ולא יכתתו רגליהם בגסות בסמטאותיה היפות של העיר העתיקה.

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי הוא בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים וחוקר ספרות חז"ל. ממייסדי ועורכי כתב העת החדש 'ישר' לתורה עם דרך ארץ.