אליסף פרץ כבר רגיל להיות אח של והבן של, אבל חולם להיות סתם מישהו. בראיון בהסכת סרוגים "למשוך בחוטים" הוא מספר על הכיפה שירדה בצבא: "זה נשמע עלוב, אבל אתה שם קסדה ומוריד קסדה, והיא יורדת", על החיים בצל האחים שנהרגו: "הסטנדרט הוא של אדם מושלם, נטול חסרונות", ועל איך זה להיות ספרדי, עממי וחם במסדרונות עיריית ירושלים.

"אנחנו שומרים שבת, הילדים לומדים בחינוך דתי אבל אני בלי כיפה. אמרתי לעצמי שכשהבן שלי יגיע לכיתה א' אשים כיפה כדי לא לבלבל אותו, והנה הוא בכיתה א' וכמו הרבה דברים אנחנו אומרים שנעשה, אבל… בפנים בלב אני יהודי, ישראלי, ומאמין עצום. ככה אני מגדיר את עצמי".

היא התעקשה תמיד- תהיו מי שאתם. מרים פרץ (צילום: יונתן סינדל\פלאש 90)

"בשבת בבוקר היינו ישנים ואמא שלי הייתה עושה לנו מצפון: 'זו הצוואה של אבא שלכם שתקומו לתפילה!' מניפולציה רגשית ברמה הגבוהה ביותר, וגם בית הכנסת קרוי על שם אוריאל, אי אפשר לברוח מזה". אליסף מספר בחיוך על החיים ללא שני אחים ואב, אבל הפצע עוד פתוח.

"אבא שלי נפטר משברון לב אחרי שאוריאל נהרג והוא לא יכל לשאת את הגעגוע. עם כל היוזמות ולקיחת האחריות החברתית אני מציל את עצמי מעצמי. מהדכדוך, מהגעגוע, מהייאוש, והכאב. לפעמים אני מדמיין שאנחנו משפחה רגילה, בנאלית ומשעממת, והייתי נותן הכל כדי שזה יקרה".

האזינו לפרק המלא:

https://open.spotify.com/episode/47ZLbHNA37ADCCciRQbJDG?si=Zdes6qMCTbKkTuXH56GX1Q

בנובמבר 1998, סגן אוריאל פרץ בן ה-22 נהרג במארב בדרום לבנון. כעבור שבע שנים, אליעזר פרץ, אב המשפחה, "איש שלימד אותנו מה זה חסד שאין לו גבולות", נפטר בגיל 56 משברון לב. במרץ 2010, רס"ן אלירז פרץ, הבן השני, נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה.

"לא הרבה יודעים, אבל כשאבא נפטר ליטרלי לא היה לנו בית. מעט לפני התחלנו שיפוצים, ובבית לא היו מרצפות, דלתות, הבית הרוס. אנחנו חוזרים הביתה ואין איפה לשבת שבעה, חורבן. היה צריך להמשיך את השיפוץ, החיים ממשיכים, ולא הספקנו להתאבל.

אמא לא עצרה לרגע, וכעבור שנה התאשפזה במצב קשה והרופאים לא ידעו מה יש לה. רק אחרי שנה, הגוף תקף אותה כי לא הספקנו להתאבל קודם".

משפחת פרץ (צילום: באדיבות המשפחה)

אחרי שאלירז נהרג, אליסף טס לטיול של שנה וחצי ברחבי העולם, לבד. "שאלתי את עצמי, מי אני? אח של? בן של? מה אליסף מביא לחדר כשהוא נכנס? אלה היו שאלות קשות. לכל אחד יש את הייחוס שלו, ולי היה את הסיפור המשפחתי של האח שנהרג בקרב, הסתער בגבורה ואין לו חסרונות. הסטנדרט הוא של מלאך, ולשם צריך להתכוונן".

האם הוא מושלם? לא בטוח, אבל "כשאני מסתכל על עצמי, אני מבסוט". אליסף פרץ הוא יזם חברתי, איש חינוך, וכיום מנהל את אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים. הוא עומד מאחורי יוזמות כמו "מסע 70", ועמותת "האחים שלנו" שהביאה להכרה בחברה ובחוק בסיפורם של אחים שכולים.

למרות העשייה הציבורית, הייחוס המשפחתי כבנה של מרים פרץ, אישה שהיא אייקון וקונצנזוס בחברה הישראלית, מבחינתו הוא בסך הכל איש פשוט, איש של אנשים. "באיך שאני תופס את החיים – מה ששלי לא באמת שלי. אין מה לשחק אותה, להסתובב עם הילת כבוד, גם אם אתה יודע לפתוח דלתות, דבר בגובה העיניים, בלי שיפוטיות".

ואיך ייראה עולם מושלם? אני שואלת. "זה עולם שיש בו איזונים", אליסף משיב. "בין טוב לרע, בין עצב לשמחה. עולם שצריך לעבוד בו קשה, אבל האדם יודע להיות בשמחה. אתה אומר תודה על מה שיש לך היום, לא מה שיהיה מחר או בעוד שנה. שהאדם יודע להיות שמח בחלקו, ולא משנה מה הגודל של החלק".