האחות השכולה בראיון מרגש: 'הוא היה מלאך'

"האמונה זה הדבר שהכי מחזיק אותנו, לדעת שהוא בן אדם טוב, ושהוא עשה את כל הדברים הנכונים בחיים ולהמשיך בדרכו" אומרת סלומה פיטוסי, שאיבדה את אחיה נתן לפני פחות משנה.

לסלומה (27) סטודנטית באריאל יש אחות תאומה בשם אתל, אחות גדולה בשם רבקה (30) המתגוררת עם בעלה וילדיה בצרפת וכאמור אח קטן, נתן אברהם ז"ל. הוא  "היה אמור להיות עכשיו בן 21, היה לו יום הולדת לפני שבוע" אומרת סלומה .הוריהם מוריאל רינה ויוסף מתגוררים בנתניה.

"בתור אח קטן הוא היה חמוד מאוד מאוד מאוד. הייתי "אוכלת" אותו." היא עונה בקול כמו שמדברים על ילדים קטנים "אבל היה לו כוח כאילו פיזית לא הייתי יכולה להתעסק אתו יותר מידי, כוח שמתאים לאחד גדול יותר". עד גיל 13-14 הייתי יכולה 'לאכול אותו'  ואחר כך הוא היה באמת "אוכל אותי" בכוח, מחזיק אותי ביד וכמה דקות לא הייתי יכולה לצאת ממנו, הוא היה חמוד. הייתי דואגת לו כל הזמן ממש. בודקת אם הכל טוב אתו. ולמרות שאחד מהדברים שאני קצת מבואסת זה שאולי לא הייתי מדברת אתו מספיק בטלפון, בדיעבד אולי הייתי עושה יותר שיחות, למרות שאני זוכרת רגעים שהייתי מדברת אתו בטלפון. אבל לא כל כך הרבה".

"הייתי חוזרת כל הזמן בשבת בשבילו וכל הזמן אתם החברים הייתם צועקים עליי. חברה הייתה אומרת לי 'בסדר תראי את אח שלך אחרי' ותמיד הרגשתי שאני חייבת לחזור, כדי שאם חס ושלום יקרה משהו, לא תהיה לי את התחושה הזאת שפספסתי משהו. עכשיו אני יכולה להגיד באמת שזה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים, לחזור לשבת כל פעם שהוא היה חוזר לבית ולא סוגר שבת".

את הרגע בו קיבלו את ההודעה על מותו של נתן היא מתארת כך: "אני הייתי בחינה של חברה. אתל הייתה בבית עם ההורים שלי ואחותי הבכורה הייתה בצרפת בחופש. ראינו את נתן בשבת והיינו אתו. ביום ראשון הוא הלך לצבא, ביום שני זה קרה. ב-15 באוגוסט, יט' באב. אתל אמרה לי שקרה משהו בטול-כרם. הייתי ברכב עם חברות וכשהבנתי שמשהו לא טוב קרה לנתן, אני גם הרגשתי את זה. לא הבנו, זה לא היה ברור בכלל. בתקשורת היה רשום, וזה מאוד מסוכן, אם אפשר להזהיר על זה, שהתקשורת לא תתעסק בשום מידע אם הם לא יודעים בדיוק, זה יעזור. כי היה כתוב שהיה התקלות ושחושבים שהייתה עם מחבלים בטול- כרם, עם פצועים. וזה לא היה זה בכלל. אז באמת כדאי לחכות לפני שמעבירים מידע, זה חשוב".

"אנחנו ראינו את זה, וחשבנו שהכול בסדר, יש רק פצועים ונתן לא עונה כי הוא בבית חולים או משהו כזה, אחותי הרגישה שקורה משהו, אז היא התלבשה…זה היה ב 23:30- 24:00. היא פתחה את הדלת ואז היא ראתה שלושה חיילים, לפני שהם דפקו, ממש ברגע לפני שהם דפקו. הם היו ליד במדרגות. מי שאמר לנו את הבשורה בשוק מזה והוא חזר בתשובה. אתל פשוט הלכה ואמרה להם לחכות שנייה, שהיא תגיד להורים שלי להתלבש ושהם לא יעשו כלום עד אז ושהיא חוזרת. היא הלכה להורים שלי , אמרה לאמא שלי שהכול יהיה בסדר היא ממש הרגיעה אותה, כששאלתי את ההורים שלי הם באמת חזרו על הרגע הזה, שהם קיבלו את הבשורה אז אחותי הרגיעה אותם וזה עזר. ואז הם שמעו את הבשורה, הקצין אמר להם שנתן נהרג. התקשרתי והם לא ענו, ואז אתל ענתה, היא אמרה לי שהכול יהיה בסדר כשאני התקשרתי לאתל פעם שנייה אז היא אמרה לי שהכול יהיה בסדר. ואז הקצין שסיפר להם, סיפר לי בטלפון".

החיילים באו לקחת את סלומה מאריאל למשפחתה. "כשאני חזרתי, תוך כדי הם הסבירו לי על מה שקרה, שנתן היה בסוף של המשמרת (כי ההורים שלי באמת היו שעה לפני בטלפון אתו) הוא כמעט סיים את השמירה, והוא אמר לסמל שלו, החבר שהיה אתו שהם היו עושים הרבה שמירות ביחד, שהוא הולך להתפלל, כרגיל. כי הוא תמיד היה קשור כזה לתפילה. אז הוא אמר 'אני אלך להתפלל ערבית ואני אחזור' הוא התפלל ערבית, זה אומר שהוא קרא "שמע". ואז החבר לא מבין כל כך מה קרה כולם ידעו שזה אזור מסוכן שם והוא שמע רעש ולא ראה כלום. הוא טעה בזיהוי של נתן שבא אליו כי עשה נוהל חשוד, הוא אומר שהוא עשה את זה אני לא יודעת. ואז נתן בא אליו בריצה, כדי לעזור לו, כי הוא חשב שהוא ברגע קריטי (חשב שמתרחש משהו אולי מסוכן) , ורצה לעזור לחבר שלו. וחבר שלו ירה בו. נתן קיבל כנראה שני כדורים, אחד בחזה ואחד ברגל והוא נפטר אחרי כמה דקות".

על העלייה שלהם לארץ מצרפת, אומרת סלומה: "גרנו בצרפת בפרבר ליד פריז, 10 דקות מפריז…החיים שם היו סבבה. היה לנו בית גדול וגינה. היינו בבית ספר יהודי…לאומי. מסביבנו היה הרבה בתי כנסת. גדלנו באזור של תורה. התחזקנו יותר כשנתן הגיע. הוא נולד כשהייתי בת 6 וחצי. לפני זה לא היינו כל כך מקפידים על כשרות או שבת. ואז כשהוא נולד אבא שלי רצה שנקפיד יותר. תמיד היינו קשורים לדת, מסורתיים ואז התחזקנו יותר".

"אבא שלי היה רופא שיניים, עכשיו עובד בביטוח. ואימא שלי לא עבדה…היא הייתה בבית אתנו".  כשסלומה הייתה בת 19, בזמן מלחמת צוק איתן ביולי 2014 המשפחה עלתה לארץ. "ההורים שלי הבינו שזה הזמן בשבילנו ללכת , ולעלות לארץ. אחותי כבר עמדה להתחתן, היא התחילה את הלימודים שלה, לא רצינו לעזוב אותה לפני. ואז בדיוק היא התחתנה ואז עלינו לארץ. זה היה זמן טוב גם לנו וגם לה. הם רצו שנעשה את הלימודים שלנו פה. הם רצו לעלות רק בשבילנו. הם אמרו 'החיים של הילדים שלנו יהיו יותר טובים שם' כי זה יותר מתאים, באוניברסיטה זה מאוד קשה בצרפת, את צריכה לעשות מבחנים בשבת, זה לא סביבה קלה ליהודים, זה לא מותאם ממש בשבילנו, הם תמיד רצו לעלות לארץ וזה היה הזמן הכי טוב".

"נתן היה בן 12 ותמיד הם רצו לעלות לארץ. זה לא היה חלום או משהו כזה, אבל הם ממש דיברו על זה. כשעלינו אז כולם עלו. יש הרבה חברים שלנו שעלו. כשאחי נולד, בברית המילה, הרב-המוהל נתן פתק לאבא שלי שהיה כתוב בו 'עשינו את הברית מילה של נתן בתאריך הזה, והבר מצווה שלו תהיה בתאריך הזה והזה, והוא יקרא את הפרשות 'תזריע-מצורע'. ממש הפרשות שהיה עכשיו".

"כשהוא היה בן 12, 11 וחצי, אבא שלי בדק וראה שהוא טעה, ושבכלל "שמיני" היא הפרשה שנתן יקרא וזה יותר קל. ואז עלינו לארץ, והוא בדק שוב, ובארץ זה היה 'תזריע-מצורע' ובצרפת זה היה 'שמיני'. כי לפעמים יש הבדל כזה, בצרפת זה משהו ובארץ זה משהו אחר. ממש עם הזכות שלו עלינו לארץ. זה היה כתוב לפני 13 שנים. אין להם חרטות על העלייה לארץ כי זה קשור גם לאמונה. זה פשוט מובן מאליו שנתן, כמו שהקב"ה יודע בדיוק מתי אדם צריך להגיע להיות חלק מהעולם הזה, אז הוא יודע בדיוק מתי הזמן שאדם צריך ללכת באיזה דקה, באיזה חודש, באיזו דרך. אז אין לנו שום שאלות על זה. בשבילנו זה היה ממש ברור, הקב"ה רצה לקחת אותו חזרה לידו, וזה חד וחלק, אין לי שום שאלות על זה. וגם, זה לא עושה טוב להתחיל לדעת 'אם לא היינו עולים לארץ, אם הוא לא היה הולך לצבא".

"אבא שלי אומר שאם הוא לא היה הולך ככה, הוא היה הולך בתאונת דרכים או במשהו אחר. אם הקב"ה רוצה אותו עכשיו, הוא לא עושה טעות, הוא יודע בדיוק מה שהוא עושה".

ההשתלבות בארץ השתנתה בין בני המשפחה. סלומה אומרת: "זה היה שונה לכל אחד. אני ואחותי ב"ה הגענו בגיל הכי מתאים לזה. גיל 19. אז השתלבתי ממש עם התרבות הישראלית, האווירה וכו'. לא היה לי שום בעיה. הייתי במכינה בבר-אילן וגם בצבא. אבל זה היה קשה יותר להורים שלי. שניהם היו צריכים למצוא עבודה מתאימה. אבא שלי היה עושה הלוך חזור שנתיים בערך ואז הוא הבין שעדיף לו לעבוד פה. אח שלי נתן היה לו יותר קשה להיות בבית ספר חדש עם אנשים חדשים. הוא עבר כמה בתי ספר עד שמצא את בית הספר האחרון שלו, 'תמר אריאל' והוא מצא מהר מאוד חברים שהם חברים מאז שהוא עלה לארץ מגיל 12, אנחנו מכירים אותם ממש טוב ואנחנו כל הזמן איתם עכשיו".

ספרי לי על הדמות של נתן. הוא הגיע לכאן בגיל 12 ואיך היה לו?

"כמו שאמרתי לך, בהתחלה היה לו קשה, הוא לא מצא את עצמו בבית ספר…הוא עבר שלושה בתי ספר, משהו כזה. אבל הוא תמיד מצא חברים. כולם מ'תמר-אריאל' תמיד מזכירים אותו כבן אדם שתמיד היה עושה צחוקים, הכי הכי מצחיק. ותמיד על סקטבורד. כשאת מדברת על נתן  את אומרת 'אה ההוא שהיה על סקטבורד. עם מבטא כזה כבד בצרפתית מצחיק וממש אוהב את כולם, אבל באהבה שלמה ואמתית. מדבר עם השומר כל הזמן, עם אנשים שלא תמיד חושבים עליהם כל כך, אליהם הוא היה דווקא הולך. וגם הוא היה מחבר בצורה טובה בין כל החברים שלו, הדבק, המאחד".

"השבעה הייתה מאוד קשה, וגם היה לנו תמיכה ממלא אנשים. באמת מכל עם ישראל, מכל החברים של נתן מנתניה וגם מהצבא. כל כך הרבה אנשים אהבו את נתן, זה ממש נתן להרגיש אותו כשהם היו אתנו. הם סיפרו עליו, דברים שלא ידענו, ידענו שהוא בן אדם כל כך מדהים וכל כך טוב ואני תמיד אמרתי 'וואו איזה אח יש לי, איזו זכות' גם אם הוא היה עושה שטויות ומצחיק ומטייל ועל הסקטבורד. הוא היה גם בן אדם ממש רוחני כזה . כולם סיפרו על דבר קטן שנתן עשה להם שהשפיע עליהם".

סלומה עוברת בין מקומות ומדברת הרבה על נתן, לפני זה סיפרה עליו הרבה, אבל נמנעה מלדבר על הרגע בו נהרג: "לפני, לא הייתי יכולה באמת לספר על הרגע שזה קרה. עכשיו אני גם מנותקת רגשית וגם מה שעוזר זה רק האמונה. זה מה שאנשים אמרו לנו שאנחנו מעבירים אמונה, בלי שאני יודעת שאני עושה את זה, בלי שאנחנו יודעים בכלל. אבל כנראה שזה הדבר שהכי מחזיק אותנו לדעת שהוא בטוב. כשקשה לנו וכשאנחנו סובלים שהוא לא אתנו. אני לא קולטת שהוא לא אתנו, כן? אני לא יודעת למה אני מספרת עליו עכשיו, אני לא יודעת למה הייתי בשתי שיחות עם קבוצות אתמול. אני לא קולטת באמת מה שקורה. רק כשיש שיר מרגש, מוזיקה או סרטונים עליו אז אולי מרגישים אותו, כאילו אני מרגישה אותו כל הזמן, אבל את הכאב אני מרגישה יותר. אבל האמונה זה הדבר שהכי מחזיק אותנו, לדעת שהוא בן אדם טוב, ושהוא עשה את כל הדברים הנכונים בחיים ולהמשיך בדרכו.

"זה הדבר הכי חשוב למשפחה כרגע כדי להביא שמחה, להוקיר גם תודה ולהביא אהבה. באמת תודה זה הדבר שהכי הרבה אמרנו בהלוויה. אימא שלי שאבדה את בנה, היא אמרה תודה לאלוקים על זה ש-20 שנה היא הייתה עם בן אדם כל כך מדהים. זה היה מלאך, ידענו שזה מלאך. וזה עולם של שקר פה, והעולם הבא זה עולם האמת, אז עכשיו אנחנו יודעים שהוא בעולם האמת, זה מה שמחזיק אותנו.".

מה היית רוצה לספר עוד עליו?

"הוא היה בן אדם מאוד מיוחד, כולם אומרים שהוא היה כמו מלאך כזה, מאוד רוחני אבל ממש בכייף ובסבבה, לא במשהו כבד. הכי צוחק עם אנשים, 'בוא חבר, תתפלל איתי'. מאוד מחובר לתפילה ולדת. בחנוכה הוא אמר כמה פעמים למ"מ שלו שהוא רוצה להדליק חנוכייה, ואחרי כמה זמן שהוא אמר 'אחר כך', באמת הוא אמר 'עכשיו אנחנו מדליקים' כולם הדליקו ואז חצי שעה הם חיכו. זה היה הכוח של נתן, שיהיה זמן לתפילה לקב"ה למרות שאנחנו באמצע טיול, פעילות צבאית או משהו כזה ובאמת כולם מספרים עליו כמה הוא היה מתפלל, וזאת גם הדרך שבה הלך, עם התפילה, זה קידוש ה'. שהוא רצה ערבית, התפלל ערבית ואז חזר כדי לעזור לחבר שלו. מלא חסד.

"הוא היה נותן וזה בא עם השם שלו. 'נתן אברהם' 'נתן' זה לתת ו'אברהם' זה חסד. כמה שאפשר לתת הוא היה נותן כל מה שהיה לו אפילו יותר, אפילו שלא היה לוקח בשבילו הוא היה נותן. לדוגמא בריוש לכל החברים שלו , לדאוג להם שיהיה להם אוכל ושיהיה אחדות ביניהם והכל בצחוקים כזה. זה נתן, הדבק בין כולם, שכולם ירגישו חלק שהם לא יהיו בצד. הוא היה באמת לוקח את כל האנשים שהיו בצד ולוקח אתו קדימה ובצחוקים.

"הוא לא אהב אי-צדק, הוא ממש אהב שיש שוויון בין כולם והיה נותן הרבה כסף לעניים, ומדבר איתם. הוא היה רואה אותם כמלאכים. ממש דמות שאי אפשר להסביר, הוא היה בעולם אחר, גבוה מידי בשבילנו כדי להבין. את זה נתן עשה בצחוקים ובקלילות, מבלי לוותר על הקרבה לאלוקים.

היא מסבירה דוגמא למה זה אומר שנתן ראה את העניין כמלאכים: "יש מלא עניים איפה שאנחנו גרים בנתניה. ברחוב הראשי. והוא היה עוצר ומדבר איתם. הוא אמר לאבא שלי פעם אחת 'אתה רואה את העני הזה? אז הוא מלאך' באמת. הוא היה בוכה מולם, הוא היה לוקח על עצמו את כל הכאב של  אנשים ואת כל העצב, באמת".

יש משהו שאת רוצה שאנשים ייקחו ממנו?

"כן, זה טוב שאנשים יכירו אותו כבן אדם הזה וייקחו ממנו משהו שהיה בו. נגיד התפילה, או החסד. כתבנו על הקבר שלו "אהבת חינם" כי זה  כל מה שהוא היה".

"באמת לאהוב את השני ובלי חשבון על מי הוא, מה הוא מה הוא עשה. לאהוב את כולם וככה באמת נבנה את בית המקדש השלישי בע"ה עם אהבת חינם. והאחדות והענווה וכל מה שהוא היה. לקחת ממנו את זה, או את התפילה עם יותר כוונות, לעשות יותר חסד לאנשים, אבל באמת, עם כל הלב. אז זה הכי חשוב".

"מלא אנשים לקחו על עצמם דברים שקשורים לדת אחרי ששמעו על הסיפור שלו, זה מאוד מרגש".