3 פעמים ראה סבא שלי את המוות מול העיניים, 3 פעמים שסבא שלי כבר חשב שהנה זה מגיע, ובדומה לגורל משפחתו הוא הולך למות. אבל הפתגם הידוע מהמקורות- "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים" היה תקף לגביו יותר מכל, הוא הרגיש את זה על בשרו שוב ושוב ושוב. סבא שלי אברהם לוקסנברג ז"ל היה בשנות ה-20 לחייו כשפרצה המלחמה, אביו משה נחום, אמו חווה, ואחיו הקטן סשה, זכרונם לברכה, נספו אבל הוא ואחותו שהספיקה לברוח מפולין לפני שפרצה המלחמה הצליחו להינצל.

סבא היה שען לפני המלחמה, וכך לאחר שהוריו נספו בגטו לודז' שבפולין, הגרמנים היו משתמשים בו לתיקוני השעונים שלהם והשאירו אותו בחיים. לאחר מספר בריחות והתחמקויות סבא החליט לחזור למחנה העבודה, על מנת למצוא את אחיו הקטן, סשה, סבא חיפש והבין שגם אחיו האהוב נרצח, הוא גמל החלטה בליבו- "חייב לברוח שוב, חייב להינצל".

מצד ימין: משה נחום לוקסנברג- אבא של סבא (ללא קרדיט)

"עשרות כדורים שרקו בסמוך לגופו אף כדור לא פגע בו"

סבא החל בניסיונות הבריחה, הוא זיהה את נקודת התורפה של המחנה- העבודה בטיט, העבודה הזאת הייתה נחשבת הכי קשה שיש במחנה, אבל היה לה יתרון אחד- היא הייתה צמודה לחומה עליה סבא חשב שבאפשרותו לטפס. בפחד אבל בנחישות הוא ניגש אל אחד מקציני האס האס והציע לו שוחד: "שים אותי בעבודה הכי קשה במחנה, ותקבל בתמורה שעון זהב יוקרתי", את השעון שהכין בעבודתו לפני המלחמה, הצליח סבא לשמור ולהחביא. כמובן שהקצין הנאצי המופתע שחשב שהיהודי איבד את דעתו, הסכים והכניס אותו לעבודה הכי קשה במחנה, העבודה בטיט.

סבא חיכה להזדמנות המתאימה, ושזיהה את הרגע הנכון, הסתער אל עבר החומה והחל לטפס בזריזות, הקצינים הנאצים שהבחינו בניסיון ההימלטות, פתחו לעברו באש, סבא היה שב ומספר שהרגיש עשרות כדורים, שחלפו לידו, הקיפו את גופו וחוררו את החומה עליה טיפס, אבל בדרך נס, אף כדור לא פגע בו והוא הצליח לברוח ממחנה העבודה הנאצי".

בכרכרה עם קצין נאצי ובשורת ירי

הניסים לא נגמרו: לאחר הבריחה ההירואית, סבא קפץ לתוך כרכרת סוסים איתה הוא חשב שיצליח לברוח בזריזות יתרה מאזור המחנה הנאצי, לאכזבתו הוא גילה שאת העגלה אליה קפץ מוביל קצין אס אס, הפעם הוא חשב שהסיפור באמת נגמר, אבל להפתעתו הקצין היה שיכור ומסריח מוודקה, וכך במחזה סוריאליסטי, במקום להרוג אותו, הנאצי השיכור החל לחבק ולנשק אותו, חייו של סבא ניצלו בפעם השניה, אחרי שהתרחקו מעט מהמחנה, הוא ירד מהכרכרה בריא ושלם.

לאחר תקופה של בריחות והתחמקויות ולקראת סוף המלחמה, סבא נתפס שוב. הגרמנים שהפסיקו לשלוח למחנות העבודה קיבצו מספר רב של יהודים והחלו בהוצאות להורג המוניות, סבא עמד עם עוד קבוצת יהודים המתכוננים למותם בשורת, ירי החיילים הנאצים כבר הכינו את הנשקים ותכננו להתחיל בירי. תפנית מפתיעה התרחשה, וזמן קצר לפני ההוצאה ההמונית להורג, הגיע אחד הקצינים הנאצים והורה לחיילים במקום: "תשחררו חלק מהיהודים, קיבלנו כסף בתמורה לפדייתם", באותה תקופה פעלו יהודים וחסידי האומות עולם, ושילמו כסף לקצינים הנאצים, על מנת לפדות ולהציל יהודים. כך מכל המוני היהודים שנהרגו באותו מקום, הקצין הנאצי החליט לבחור דווקא את הקבוצה הקטנה של סבא בתור הקבוצה שתיפדה ותינצל בתמורה לכסף שקיבל. סבא ניצל בפעם השלישית. "אפילו אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מהרחמים".

חייב להמשיך לספר את הנס שלנו, את הניצחון שלנו

לאחר שנגמרה המלחמה ברח סבא לצרפת, ומצא את אחותו, קרובת המשפחה האחרונה שנשארה לו בעולם, סבא תכנן לעלות לארץ ישראל אבל אז הכיר, את סבתא, התחתן איתה ונשאר בצרפת. אחרי השואה הוא כבר לא הגדיר את עצמו כבן אדם דתי, אבל חינך את אבי ז"ל לציונות ואהבת ישראל, כשאבי זכרונו לברכה, הודיע להוריו על עלייתו ארצה ניגש אליו סבי בהתרגשות רבה ובמאמץ למנוע מהדמעות לזלוג ואמר לו: "למרות הכאב והצער להיפרד ממך, אני שמח שאתה מגשים את החלום שלי, לעלות לארץ ישראל".

תפילת יזכור בצבא (ללא קרדיט)

אחרי שכל משפחתו נספתה בשואה, אחרי שעמד מול המוות וכנגד כל הסיכויים ניצל, זכה סבי ז"ל להקים משפחה לתפארת, זכה לראות את הבן שלו מקים משפחה בארץ ישראל עליה כל כך חלם, אומנם הוא לא זכה לראות אבל  הנכדים שלו שירתו כלוחמים ומפקדים בצבא ההגנה לישראל ודאגו שהמציאות הזאת לא תחזור על עצמה לעולם. בתחילה היה קשה לסבא לספר על הכול, אבל אחרי בקשות של אבא שלי ז"ל, הוא שיתף כי הבין את החשיבות.

כשאמרתי בטקס הזיכרון בצבא, את תפילת יזכור, אבא אמר לי שבשבילו ובשביל הסבים שלו, זה שהצאצא שלהם אומר את תפילת יזכור עם מדים של צה"ל, זה הניצחון הכי גדול על גרמניה הנאצית. מגיל קטן, אבא היה מספר לנו את הסיפור ששיתפתי כאן כי היה חשוב לו שכולם יידעו, השנה אבא הלך לעולמו והצטרף לסבא בגן עדן, אבל אנחנו נמשיך לספר את סיפור הנס, נמשיך לשתף את סיפור הניצחון.