אם גנץ רוצה להיות מפלגת שלטון, זה מה שעליו לעשות

עוד בטרם הכריז הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט על הצטרפותו לחיים הפוליטיים, הוא דרש משותפיו העתידיים: קיימו פריימריז. לאחר שהבין כי לפיד לא מוכן להבטיח לו לפתוח את המפלגה לפריימריז, הוא הלך עם גנץ שהבטיח לו שאחרי הבחירות המחנה הממלכתי תהפוך למפלגה דמוקרטית. ואכן, מיד אחרי הבחירות כבר החלו לעסוק במחנה הממלכתי בבניית מוסדות המפלגה, כאשר המטרה בשלב הסופי הייתה לפתוח את המפלגה למתפקדים שיקבעו את הרשימה לכנסת.

מאז, הסיפור נשכח, והציבור למוד ההבטחות באוויר של יאיר לפיד כבר אפילו לא מצפה. אפילו על רקע התחושה במפלגה כי הבחירות מעבר לפינה וכי מצפה למחנה הממלכתי הישג אדיר, איזנקוט הפסיק לדבר על הבטחת הבחירות שלו – לבנות מפלגת מרכז דמוקרטית. בעוד במפלגה טוענים כי הם ממשיכים לעבוד על בניית המנגנון, יש גם מי שטוענים כי בקרב אנשי כחול-לבן לשעבר קיים חשש כי פריימריז יחזק מאוד את כוחו של גדעון סער, שועל קרבות וותיק בכל הנוגע למפקדים ופריימריז.

כשאריאל שרון הקים את קדימה עם שליש מחברי הליכוד, הפעילים באותן פריימריז היו מורכבים מכ-70% אנשי ליכוד, ו-30% אנשי מפלגת העבודה שגילו כי אופי ההתנהלות בבחירות המקדימות של שתי המפלגות דומה. גורמים פוליטיים שהיו מעורבים בהקמת המפלגה מספרים כי התכנון היה להביא את אותה התרבות הפוליטית ההשתתפותית ממפלגת הליכוד מתוך ההבנה שעם כל המגרעות בפריימריז, מדובר בדינמיקה מנצחת. 

שרון היטיב לדעת כי ללא העסקנים, קבוצות הלחץ, המתפקדים והוועדים – לא ניתן להיות מפלגת שלטון. אפשר אולי להיות בשלטון, אבל אי אפשר להיות מפלגת שלטון, כזו שתמיד מייחלת לנצח.

בפריימריז האחרונים שלה, חזרו והדגישו בליכוד את האופי הדמוקרטי של המפלגה בניגוד למפלגת יש עתיד שחוזרת וטוענת כי היא מחזיקה בערכים דמוקרטים. ואמנם, בשנים האחרונות מפלגת הליכוד הופכת לדמוקרטית פחות ופחות, אך עדיין היא המפלגה הדמוקרטית היחידה שקיימת בישראל. למשל, רק בה יש כוח לוועדים להפעיל לחץ על פוליטיקאים כדי שידאגו לתנאי השכר של העובדים.

אם המחנה הממלכתי היו משכילים לפתוח את המפלגה למתפקדים כבר עכשיו, אולי יו"ר ועד רשות שדות התעופה פנחס עידן שהוגשה עתירה עליה חתמו אלפים להדחתו מהליכוד היה מפנה את כוחותיו למפלגה אחרת שיכולה להשפיע. עידן, האיש עם היד על השאלטר של שדה התעופה, היה אולי עורך במצב כזה מפקד ענק למחנה הממלכתי.

כל אותם עסקנים שבדרך כלל אוהבים לזלזל בהם, הם אלו שיוצרים את הקשר הכי חזק בין הפוליטיקאים לציבור המצביעים שלהם. הם אלו שרואים מה קורה, לעיתים אולי מנצלים את זה לטובתם, אבל מפלגה שבה יש יותר אנשים שפועלים למען האינטרסים שלהם – המננגון הדמוקרטי בה בהכרח יותר חזק מאשר מפלגה שבה רק היו"ר ובעל ההון מקבלים החלטות.

בשבוע שעבר, תקפו בדוברות הליכוד את מבקר המפלגה עו״ד שי גלילי ואמרו: "הוא יכול להחליט רק אם הוא שותה תה או קפה בבוקר", וצדקו. כי אכן, תפקידו של עו"ד גלילי שנבחר על ידי חברי המרכז – הוא לבקר ולא לקבל החלטות. גלילי טען כי הדחה של פנחס עידן בשל התנגדותו לרפורמה המשפטית מחייבת גם הדחה של נתניהו וגלנט משורות המפלגה. אך רק עוצמת התקיפה מלמעלה חשפה את האיום שיש לדבריו של גלילי על נתניהו בתוך המפלגה, ואת עומק ההשפעה של עמדת מבקר שנבחר על ידי חברי המפלגה ושל מנגנון דמוקרטי חזק.

המשחק הדמוקרטי בסוף נעוץ במנגנון המפלגתי, לא פחות מאשר בחשיבות של בג"צ, במרכז המפלגה, בוועידות, בהנהגת הצעירים והסטודנטים, בסניפים, ברשויות, בקק"ל, בהסתדרות, בפקודים, ובפוקדים הקטנים והגדולים. רק אלו מאפשרים לציבור לקחת חלק פעיל ולהרגיש חלק מהמפלגה, ובלעדיהם כל שיח על דמוקרטיה נותר שטחי כמסר חלול שנתניהו חושף בכל פעם שהוא מעמיד את הרשימה שלו למבחן חברי המפלגה.

אם לגנץ יש את האומץ הדרוש להיות רה"מ, עליו גם להיות אמיץ מספיק לעמוד למבחן ציבור המתפקדים שרוצים להיות חלק מהמפלגה שהוא בנה. אם במחנה הממלכתי רואים את עצמם כמפלגת מרכז בה יש מקום לדעות שונות, עליהם לאפשר לקבוצות אידיאולוגיות שונות משתי קצוות קשת ה"מרכז" ולערוך דיון פנימי אמיתי בין התומכים בשתי מדינות במפלגה לבין אלו שדחפו את חוק ביטול ההתנתקות.

בסוף, גם במפלגת הליכוד קיים מגוון דעות ואג'נדות והבוחרים לא תמיד מרוצים. אך בניגוד למפלגות לא דמוקרטיות, יש להם דבר רגשי שקושר אותם למפלגה מעבר להצבעה בכנסת – בית פוליטי שגם לפעילים יש בו מקום אמיתי להשפיע.

כל עוד המחנה הממלכתי לא תפתח את שעריה לציבור, היא תישאר מפלגה שתומכת בכל מוסדות המדינה הממלכתיים, אבל לא מצמיחה בתוכה השקפת עולם עמוקה על בסיס דיון ציבורי אמיתי וחיבור עמוק לשטח, שנעשה כל כך מרוחק מהפוליטיקאים למעלה.