נפל דבר בישראל. גדודי הבריונות האנרכיסטית, הצליחו לעת עתה לכפות את דעתם על רוב העם ועל נבחריו ולעכב את תהליך החקיקה הדמוקרטי. זיכרון צורב מימי בית שני בהם הבריונים הכריעו את המערכה בניגוד גמור לעם ולמנהיגיו בדרך אלימה של שריפת אסמים כפשוטו.

איני יודע מה יעלה בגורלה של הרפורמה המשפטית ומה יישאר ממנה, אך ההרס המוסרי והחברתי שהתחולל כאן ע"י קומץ אלים יישאר איתנו עוד הרבה זמן. דומני שאיננו לוקחים בחשבון את השפעותיה של הכניעה לדיקטטורת רחוב על החברה ובפרט על הדור הצעיר. לא ירחק היום והחברה תידרש לשלם על כך מחיר חינוכי ומוסרי יקר, הרפיסות השלטונית מול האגרסיביות פורעת החוק הראתה לילדינו שחילוקי דעות נפתרים באלימות ובמאזן אימה, ודמוקרטיה היא דגל הצהרתי חסר משמעות יישומית, והיא נכונה רק כאשר היא משרתת את האינטרסים של הצד השני אך כאשר היא מתנגשת עם רצונותיי, אזי היא נרמסת בשם הנאורות.

ברשותכם אבקש לבחון מה פשר הלבה החברתית המתפרצת שלא ידענו כמותה בעשורים האחרונים. מיום ליום אני עומד ומשתאה וכואב לנוכח חציית הקוים שלא פיללנו שניתן עוד לרמוס ברגל גסה ומלאת זחיחות ומשטמה. במבט שטחי נדמה שזוהי ההתנגדות לשינויים במערכת המשפט ושאר טענות לשחיתות שלטונית, אך להבנתי זהו סימפטום לזרמים תת קרקעיים עמוקים יותר הרוחשים מזה שנים בקרב החברה הישראלית ועתה התפרצו בזעף.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מכתזית בהפגנה לפני כחודש (צילום: דוברות המשטרה)

משנותיה הראשונות של המדינה ועד השנים האחרונות חיינו לצד סטטוס קוו דתי עם תנודות קלות יחסית במאזן היחסים בין הציבורים השונים, אך שאלת הזהות היהודית טושטשה והודחקה כדי לשמר את מרקם החיים העדין שכאן. אך אמנם שאלה זו הוסטה מהדיון הציבורי אך מעולם לא פסקה מלבעבע ברוחה של האומה. ככל שהצביון החברתי נעשה מסורתי ולאומי יותר, חשו חלקים בציבור הישראלי את הצורך להגדיר את זהותם שעברה טרנספורמציה מזהות יהודית לישראלית.

מכיוון שזהות אינה יכולה להישאר ערטילאית, קיומה זקוק לעיגון במציאות לכן כל עוד חש הציבור הקרוי חילוני כי ידו נטועה היטב במוקדי הכוח במדינה גם כשההגה השלטוני היה אצל מתנגדיו עשרות בשנים לא חרב עליו עולמו, מכיוון שבפועל הצליח לנהל ולנווט את ההכרעות הציבוריות ממוקדי הכוח שאחז בהם, לכן חי בנינוחות עם ישראליותו על אף שלאמיתו של דבר שאבה את ערכיה מתפיסות אוניברסליות מערביות פרוגרסיביות.

אך ברגע שסקטור זה הבין שמבקשים לשמוט ממנו את השליטה, והעם מבקש איזון במערכת המשפט וממילא בשאר מוקדי הכוח, הבין שהשמים נופלים עליו ולא נותר לו מאומה במדינה הזאת, הדרישה לאיזון במערכת המשפט בעצם חשפה את 'עגלתו הריקה' ולא רק מהזהות היהודית אלא גם הציונית. מתברר שמזמן הפוסט ציונות חלחלה עמוק לתוכו ולכן בהעדר רלוונטיות ומשמעות הוא מוכן לשרוף הכל.

ציבור זה חש תלוש ומנותק מהכל, הערכים הלאומיים והציוניים של אבותיו המייסדים נמוגו להם ובמקומם התחלפו בהדוניזם מערבי פוסטמודרני. פרץ האנרכיה הרדיקאלי שלא ידענו כמותו מבטא זעם וחוסר אונים ויתכן ובלא מודע הקולקטיבי שלו מפנה את הזעם כלפי מי שהיה אמור לתת לו מזון ערכי והתרשל מייעודו והותירו חסר אונים לגורלו, אובדן הערכים שהגיע לאבסורדים הזויים הינו מעין פסיכוזה חברתית שטרם ראינו כמותה, החשיבה הציבורית והאחריות שהייתה נחלת אבותיהם התאיינה עם שאר הערכים הסוציאליים, לדאבון הלב ההפגנות הינן מפגן קבורה של ערכי הציונות החילונית, הפעם זה סופי.

הקשבה עמוקה להלכי הרוח וההתפרקות מערכים בסיסיים כפי שאנו רואים בשנים האחרונות, מובילה אותנו להכרה כי השאלה המהותית בבסיס השבר החברתי נעוצה בשאלת היסוד הרובצת לפתחו של כל אחד מאיתנו, האם אנו חלק מהנרטיב שנקרא עם ישראל ומורשתו ששורשיו ביציאת מצרים דרך מתן תורה והתיישבותו בארץ מכורתו, או לחילופין השאיפה להיות חברת כל אזרחיה קוסמופוליטית שהיהדות למצער פולקלור זניח ובלתי מחייב.

יחד עם זאת, תהא זאת הסרת אחריות ציבורית ומוסרית להטיל את האשם של הכאוס החברתי על מתנגדי הרפורמה בלבד ונדמה לי שכולנו מחויבים לחשבון נפש ציבורי עמוק. היושרה מחייבת אותנו להכיר בכך כי נרדמנו בשמירה בהעמקת הזהות היהודית ביחס לעם היושב בציון, והתבצרנו לנו בתוככי המרחב החברתי והדתי הבטוח שלנו, לא עשינו דיינו כדי למנוע את קריסתו הערכית של חלק נרחב בחברה בישראלית.

הביצה הטובענית שלתוכה נבלע ההמון הזועם, אינה פוסחת מאחריותנו המוסרית והרוחנית, לא השכלנו למצוא את הנתיב הראוי לליבו של העם על מנת לרומם את תודעתו וזהותו היהודית ועתה זעמו מופנה גם אלינו, כאמור.

מול הרחובות המלאים בהמון זועם, יוצאת קריאה להידברות, ללא ספק יוזמה חשובה והכרחית, אך לבל נוליך שולל את עצמנו, עלינו לדעת כי ההידברות בין חלקי העם הינה הקומה הראשונית שלא ניתן לפסוח עליה אך אינה זולת הכל, אמנם שיח מקרב בין אחים הינו חיוני, אך לא ניתן להסתפק בו.

האמת צריכה להיאמר: דיאלוגים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ובפרט דתיים ושאינם, הינם אלחוש של מחלה כרונית עתיקת יומין, עם ישראל סובל מניתוק משורשיו הרוחניים, ומעגלי שיח פסיכולוגיסטיים הינם ונטילציה אשלייתית ככוסות רוח למת, לטווח קצר יש בהם אולי אווירת פיוס אך באמת אין בכוחם לתת את המענה והמזון הרוחני לו נדרשת החברה הישראלית התלושה מערכי חייה.

עלינו להפסיק לחשוש שיחשדו בנו במסיונריות והדתה, עלינו להפגיש את עם ישראל עם מורשתו, ייעודו, גודלו וממילא תפקידו על במת ההיסטוריה העולמית, להשתחרר מהרצון להיות דתיי מחמד המשתלבים בחילוניות הישראלית כדי לקבל לגיטימציה להיותנו נורמליים, זוהי נמיכות רוח חסרת עמוד שדרה הנותנת אותנו לבוז בעיני זולתנו, עלינו לעמוד זקופי קומה מכוח המורשה ההיסטורית שלנו ולספר לעם ישראל מי הוא ומהו לאור חזונם של תורת משה ונביאי ישראל, כמובן מתוך אהבה גדולה וענוות אמת.

להבנתי, עיקר הכוחות בעת הזאת של בתי החינוך ובתי המדרש וכל מי ששאר רוח בקרבו, צריכים להיות מופנים לרומם את רוח העם ולהפיח אמונה גדולה בעם, הפנים צריכות להיות לכלל ישראל, עלינו לצאת מהגטאות המנטליים שלנו, החברה הישראלית שרויה בשבר עמוק ומחובתנו המוסרית לרומם את רוחה ולהאיר לה את הדרך, לא מתוך זחיחות חלילה. התורה שייכת גם להם והם חלק ממנה, לראות זאת כמשימה לאומית לשנים הבאות.

על אף כל הכאוס המתחולל בתוכנו אל נא תיפול רוחנו, תכליתו של הבירור הנוקב שבפנינו הוא לבנות באומה קומה חדשה ובריאה יותר במשעולי חבלי גאולתנו. נתמלא אמונה ועוז מדבריו של מרן של מרן הראי"ה קוק זצ"ל כפי ששרטט ברוח קודשו את מפעל חיינו הלאומיים והרוחניים בשובנו לנחלת ה':

"הִנְנִי רוֹאֶה בְּעֵינַי, אוֹר חַיֵּי אֵלִיָּהוּ עוֹלֶה, כּחוֹ לֵאלֹהָיו הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה, הַקּדֶשׁ שֶׁבַּטֶּבַע פּוֹרֵץ גְּדָרָיו, הוֹלֵךְ הוּא בְּעַצְמוֹ לְהִתְאַחֵד עִם הַקּדֶשׁ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֶּבַע הַגַּס, עִם הַקּדֶשׁ הַלּוֹחֵם בַּטֶּבַע…יִתְפַּתַּח הַיִּשּׁוּב בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, יִבָּנֶה הַבִּנְיָן הַלְּאֻמִּי, מִתּוֹכוֹ יָפוּחַ רוּחַ גָּדוֹל, נִשְׁמַת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לִתְחִיָּה… הַמּרֶךְ וְדִלְדּוּל הַכּחַ, הַשּׂוֹרֵר עַכְשָׁו, מוֹנֵעַ הוּא אֶת גְּאוֹן הָאֱמוּנָה מֵהוֹפִיעַ בָּעוֹלָם.. אֵין לְהִצְטַעֵר כְּלָל מִזִּרְמֵי הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי הַטִּבְעִי הַהוֹלֵךְ וְסוֹאֵן; גַּם הַקִּלְקוּלִים, שֶׁהוּא מְקַלְקֵל בְּמַהֲלָכוֹ, סוֹפָם לָבוֹא לִכְלַל בִּנְיָן וְתִקּוּן".