בהקשרים שונים משווים הדוגלים ביוזמת לוין-רוטמן את החוויה שמתנגדי היוזמה חווים עכשיו, לכאב ההתנתקות מגוש קטיף. מתוך ההקבלה הזאת, הם גוזרים את הציפיות שלהם ביחס למתנגדי הרפורמה: "כפי שאנחנו קבלנו את סמכות ממשלת ההתנתקות לבצע פעולה כואבת העומדת בניגוד לעקרונותינו הבסיסיים, אנחנו מצפים שגם אתם תקבלו את סמכות ממשלה הנוכחית ביחס לשינויים המוצעים כיום".

אין לי ספק שהכאב והזעם שחוו רבים בתהליך ההתנתקות (או הגירוש לתפיסתם) היו עמוקים וקשים. אולם, חשוב לי להבהיר לכל אלה שכאבו וכואבים את פצע ההתנתקות, כי הדברים באמת אינם דומים. רחוק מזה. 

עבור חלק גדול מהציבור הישראלי (כולל רבים התומכים ברעיון ארץ ישראל השלמה), עצמאות מערכת המשפט היא המשען העיקרי לעקרון שהוא מרכזי בתפיסת עולמם וחייהם: החופש של כל אדם שנברא בצלם לממש את עצמו, לחיות את חייו לפי תפיסת עולמו, ולהיות מוגן מעריצות הממשל ומפגיעה בזכויותיו הבסיסיות. הזכויות האלו כוללות את חופש הביטוי, חפש לחשוב עצמאית ולהטיל ספק, הזדמנויות שוות, שוויון בפני החוק, חופש ההתאגדות, חופש העיסוק, ייצוג ואפשרות אמיתית להשפיע על הממשל, ועוד.

רק חברה שבה חופש וזכויות אלו מובטחים היא חברה שראוי לחיות בה. העקרונות של חופש וזכויות האדם הם מנוע ותוצר של מאבקים היסטוריים קשים, ורחוקים מלהיות מובנים מאליהם. הם עומדים ביסוד הגות ענפה ועמוקה המצדיקה אותם ומפרטת את השלכותיהם על המשפט, הממשל,  הכלכלה, החברה, והחינוך.  האתוס של החירות בא לידי ביטוי ביצירה ובמורשת תרבותית ענפה, ומיוצג  ע"י הוגים כגון לוק, ולטיר, וקאנט, ודמויות כגון ג'ורדנו ברונו, מרטין לותר קינג, גנדי, ומשה.

חשוב להבין שעבור הציבור שדוגל בתפיסה ליברלית-הומניסטית זאת, עצמאות מערכת המשפט היא הבסיס והיסוד לקיום העקרון המרכזי בחייהם במדינה: חופש וזכויות האדם. זה כמובן אינו סותר את הדת והזהות היהודית. נהפוך הוא: כיהודים וכבני אנוש, אנחנו מאמצים את מוסר הנביאים, ואת אותם היבטים ביהדות המדגישים את זכויותיו וכבודו של כל אדם, רגישים לסבלו של הגר והזר, ומצווים עלינו לעסוק בתיקון עולם (כל העולם). 

אם ההתנתקות מגוש הקטיף פגעה בתוספת חשובה לבית, ביטול עצמאות המשפט היא החרבת יסודות הבית (צילום ארכיון: נתי שוחט, פלאש 90)

מכאן נובע שעצמאות מערכת המשפט כמגן החופש וזכויות הפרט היא עבורנו עיקרון מרכזי כמו העיקרון של אמונה באלוקים עבור האדם הדתי. בהתאם, השמירה על עצמאות מערכת המשפט היא עבורנו מצווה דומה בחשיבותה לקיום המצוות המרכזיות ביותר עבור היהודי הדתי. בדומה לכך, בית משפט עליון עצמאי ושופטים עצמאיים הם  עבורנו מבצר מרכזי של אמונתנו בדיוק כפי שבית הכנסת או הרבנים הם מבצרים מרכזיים של האמונה היהודית. 

מכאן גם ברור מדוע לא נראה לי נכון להקביל את האיום הגלום בהתנתקות לאיום הגלום בביטול עצמאות מערכת המשפט. שכן, נראה שגם מי שרואה בהתיישבות בכל חלקי הארץ ראשית הגאולה,  לא סביר שיטען כי ההתיישבות בגוש קטיף היא התנאי ההכרחי והבסיסי ביותר לגאולה, וגאולה כזאת לא תיתכן אחרי הגרוש.  בניגוד לכך, עצמאות מערכת המשפט כמגן החופש וזכויות הפרט היא בפירוש עיקרון יסוד של הציבור הליברלי-הומניסטי בארץ. אפשר גם לומר: סלע קיומנו; סלע שבלעדיו לא תתקיים חברה חופשית.

על כן, ביטול עצמאות מערכת המשפט עבורנו (כמגן החופש וזכויות הפרט) משולה לגזירת שמד עבור יהודי דתי. משל הכריחו יהודי דתי להמיר את דתו, לאכול טריפה, לחלל שבת, או לצפות בשוויון נפש בשריפת בית הכנסת שלו.

במילים אחרות, בעוד שעבור חלק מהציבור הדתי ההתנתקות מגוש הקטיף פגעה בתוספת חשובה לבית, הרי שמבחינת ישראלי הדוגל בהומניזם ליברלי, בטול עצמאות המשפט היא החרבת יסודות הבית. ואם אכן יפגעו יסודות הבית, והוא יהפוך מבית חופשי ומוגן לבית כלא – נהיה מוכנים גם להיהרג על הגנת הבית. ייהרג ובל יעבור.

ביטול עצמאות מערכת המשפט עבורנו משולה לגזירת שמד עבור יהודי דתי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

אבל, אולי עדיין אפשר למנוע חורבן. אפשר לשמור על עצמאות מערכת המשפט, ועם זאת לשנות את  הרכבו כך שישקף מגוון קולות. אולי גם אפשר להגביל את סמכות בג"ץ כל עוד אין מדובר בזכויות הפרט. כל מי שחפץ בהמשך קיום משותף כאן, חייב להתגייס למאמץ הזה כל עוד לא מאוחר.

אבי עשור הוא פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן גוריון.