ערבים זה לזה

פעם היתה ספינה.

לא, לא טוב. הסיפור אינו מספר על הספינה, הספינה היא רק משל. אז אולי –

מעשה בבני אדם שהיו יושבים בספינה אחת…

לא, לא. הסיפור אינו מספר על הספינה, והאנשים שם – אני לא הייתי קורא להם 'בני אדם'!

נו, ספר כבר! אי אפשר ככה, זה בסך הכל משל, הגיג, רק רעיון! תן לשמוע כבר!

אה! יופי, טוב מאוד! איזה רעיון מבריק. אז בוא נתחיל ככה:

מעשה במשל אחד, שהיתה בו ספינה אחת, שהיתה שטה בים הגדול…

***

בסתם משל, לא היו לספינה לא שם ולא צבע, לא מוצא ולא יעד, לא גודל ולא היסטוריה.

בסתם משל, לא היו לאנשים שבספינה לא שאיפות ולא רכוש, לא משפחה ולא רגשות, לא עבר ולא עתיד. אפילו פנים לא היו להם.

אבל לאחד מהם היה מקדח.

וחמור יותר, הספינה הזו לא שטה לה ב'סתם משל'. היה זה לאמִתו של דבר משל אמיתי, שרק התחזה לסתם משל.

וחמור מכל – אותם 'בני אדם' משליים שבספינה המשלית, היה להם כל כך נוח באלמוניות ה'סתם משל' שלהם, עד שהם, איך אומרים? נרדמו בשמירה. וכשהתעוררו –

***

הטרטור המוזר והמקרטע חליפות הפר את שלוות המשל. משהו התרחש. באים מכל התאים השכנים, ומנסים להבין את פשר המשל, כלומר הטרטור. מקפידים שלא להחשף, לא להזדהות, לא לנקוט עמדה. הרי זה רק משל, הספינה הזו, תכף יתברר בדיוק מהו הפעם. רק מינימום הכרחי של חשיפה, טיפונת צבע נקודתית לפואנטה של הסיפור הסתמי שבשחור-לבן מטושטש. צריכים רק לתפוס את 'הנקודה', לזרום אִתה בטבעיות, וזהו. על הנמשל הם לא אחראים. שמישהו אחר ישבור את הראש. ואולי זה המשל שלו, של המישהו האחר, כלומר 'לפענח משלים'?

טוב, זה בעצם לא עניינם. מה איכפת להם? שכל אחד יתעסק לו בשלו, במשלו. המשל שלהם הוא 'ספינה'. נו, אז מה יש לנו הפעם?

אחדים עוד זכרו את אותה ההפלגה שהסתיימה בכמעט-אסון-כאילו, כאשר עגנו באותה יבשת לשם מנוחה, וכשהדליקו את האש שחיממה את ה'אדמה' שתחתיה, התברר למרבה האימה-כאילו, שהם החרידו דג ענק משנתו… האש וה'יבשת' המלאה צמחייה היוו אז כתמי צבע וחוש מסעירי רגשות בלב ים השיממון של המשל האפור שלהם, ובעצם – זהו. לא נדרש מהם מאומה יותר. הרי זה משל. סתם משל. גם הרגשות ההם לא היו שלהם. שאחרים יתרגשו! ובכלל, אולי זה המשל שלהם, של האחרים? כלומר 'להתרגש ממשלים'? אנחנו לא מתערבים להם, אז שגם הם בבקשה לא יתערבו לנו. אותם, את בני הספינה, כל זה לא ממש מעניין. גם לא הטרטור הזה, אגב. אבל מה לעשות? זה המשל שלהם, וצריך לטפל בו.

די מהר התברר (זה סתם סגנון, כי מה זה 'די מהר'? הרי ב'סתם משל' אין כמעט סיפור, אין מריחת זמן, ישר צריך להגיע לפואנטה. הם כבר היו מתורגלים בזה, שם בספינה) שלאיזה אחד שם יש מקדח, והוא קודח חור ברצפה. נו, שוין! התארגנות ספונטנית מהירה הביאה את כולם להבנה שכאן נעוצה איכשהו הפואנטה, ועל כן כאיש אחד בלב אחד חברו עליו ואמרו לו:

"מה אתה עושה?!"

איזה ג'ינג'י אחד הוסיף: "לכל הרוחות!", ושותק בנזיפה. אמירות כאלו הן מיותרות, חושפניות מדיי, צבעוניות מדיי, ואין להן מקום במשל סתמי ומקצועני כשלהם. והא ראיה – שעודף המרץ וההתרגשות שלו חשפה אותו כצעיר שוטה. אחרת – מניין יהיה בסתם משל צבע לאנשים?

עומדים כולם ומחכים שאותו אחד שנגזר עליו להיות צבעוני קצת, מיוחד, פואנטטיבי, יאמר את דברו.

אמר להם:

"ומה איכפת לכם? לא תחתיי אני קודח?"

אנחת רווחה משתחררת מסביב, כל כך פשוט, שקוף וקל. קצת מגוחך אפילו. ענו כולם ואמרו לו:

"וודאי איכפת! שאתה מציף עלינו, על כולנו, את הספינה!" ופנו איש לעברו, מחלקים לחיצות ידיים רופסות, וממלמלים לעצמם: "ש'כוייח, ש'כוייח", "נו, אז ניפגש בפעם הבאה", "בשמחות", וכיוצא בהן שאר מילות הסתלקות. כולם היו די מרוצים מעצמם. באמת משל טוב, למה לא. קליט, שימושי, קצר ובלתי מחייב.

אלא שתוך כדי דיבור, שמו לב כולם שהטרטור נמשך. במבוכת מה ניגשו אל הצבעוני הקודח:

"הלו, שומע? אתה מציף עלינו את הספינה."

הקודח הפסיק, נשא עיניו, הפטיר לעברם "אהה" ציני מעט, ושב למלאכתו.

דממה השתררה. קול הקידוח ניסר בחלל המשל, ואין פוצה פה ומצפצף. האם ייתכן שהחמיצו את המטרה? פיספסו את הפואנטה? אי הנוחות החלה להתחלף בחרדה. ועדיין אף אחד לא זז. הרי מי שיזוז הופך ל'משהו', נחשף, 'תופס צבע', אולי גם יתחיל להרגיש משהו, אולי אפילו, אללי, יפגין רגש בפומבי!

אבל הטרטור אינו מרפה. סכנה ברורה ומיידית בפתח. הג'ינג'י – שוב הג'ינג'י?! – צועק פתאום: "תפסיק אתה שם!", נדהם מעצמו, רועד, מסמיק, מחוויר ומתעלף. כמה דמויות מתמוטטות אף הן, צעירות רגישות מדי, כנראה.

מהומה מסוימת נוצרת. העסק מתחיל לצאת מכלל שליטה, לצאת מכלל אלמוניות, מכלל 'סתם'. האפור מתגוון לו בעוויתות של צבעים קרירים.

המנוסים יותר מתארגנים מחדש, נקהלים על הקודח ובנחישות מנסים שוב:

"מה אתה חושב שאתה עושה?!"

וההוא מזדקף לאִטו, מעביר מבט חודר על פניהם. הם משפילים פניהם: אל תסתכלו בו! יש לו מבט! יש בפניו הבעה! הוא נגוע! הוא לא סתם מהמשל שלנו! הוא זר, גנב, אויב!

והוא לא מרפה. הוא נותן להם את הזמן, מביט, חושף את עיניהם מתוך הריקנות של פניהם, וצורב אל תוכן, זוג עיניים אחר זוג עיניים, את מבטו, היצוק מבוז, מרחמים, ובאופן מוזר גם מאמון וביטחון.

לא כולם שם עומדים בכך. רבים נחלשים, חלקם חשים בחילה עזה ומסתלקים. לעיניהם הנדהמות של הנותרים, חיוך קטן עולה על פני האיש, והוא עונה להם:

"מה איכפת לכם, שוטים שכמותכם? על הספינה? היא סתם משל. על עצמכם? גם אתם סתם משל. אפילו לחבריכם אין לכם כל יחס או טיפת רגש. אפילו לעצמכם. טוב לכם בספינת הכלום שלכם, הא?!

אבל לי לא טוב, פיראטים שכמותכם. אתם שדדתם את המשל האמיתי שלי, והשתלטתם עליו עד שנהפך לסתם משל! לכם אולי לא איכפת כלום, אבל לי איכפת, איכפת גם מכם, ואני, הו-כן! אני אציף עליכם את הספינה, ועוד איך אציף!"

אספסוף צבעוני ופרוע התנפל לעברו, אבל הוא תפס את מקדחו וחמק מידיהם.

בבת אחת פרץ ונפוץ לכל עבר בליל צעקות וצבעים, פוגע בכל בהדף עצום. דמויות צצו ונמוגו כלעומת שבאו, אחדות מהן החזיקו מעמד ולא נעלמו. המשל הסתמי החל להיסדק. יש שתפסו מנהיגות וניסו להשתלט קצת על ההמון. יש שהחלו לחוש תחושות שכמותן לא טעמו מימיהם: אימה, ציפייה, השתוקקות, צער, תקווה, שנאה, קנאה… היו שנזכרו שבאמת הם זקנים, ושאי פעם כבר ידעו את כל אלה, והתמלאו עכשיו בושה וחרטה, געגוע לאותם זמנים, געגוע להיות משהו, ואולי פשוט – להיות?

היו גם מיוחדים, חריפי תפיסה, שגילו להפתעתם שהם אכן מיוחדים באמת וחריפי תפיסה. הם תפסו כי אמנם אפשר היה שהקודח יציף את הספינה במים, ויגרום לפרץ של תוהו ובוהו נורא, שהיה אמנם מביא לשחרורו גמור מה'סתם' המעיק, אבל במחיר כבד מנשוא, אך כנראה הוא עשה זאת באופן אחר, מלא רחמים, ובמקום לקדוח בספינה – הוא קדח במשל, והציף עליהם מבעד לספינת ה'סתם' הטובעת, את מי האמת והאיכפתיות האמיתית שלו, שכובשת עכשיו אותם, וממלאת אותם בכוחות חיים אמיתיים. ים של חיים, של צבע ורגש, של עבר ועתיד, של פנים וחוץ, של גובה ועומק עומקים, השתרע ואפף את עולמם החדש-ישן, וכנס את כל עצמם אל תוכו. הכל נולד שוב מחדש, ירצו או לא ירצו.

והיכן הוא? לבסוף, היו הכל עסוקים בו. ואולי זהו בדיוק היה המשל שלו? כלומר, להפוך משלים לאמת?

***

אמת – משל היה.

והנמשל – אמת היה, ואמת הווה, ואמת יהיה.

==

את הספר ניתן להשיג אצל המחבר דרך המייל amirduman@gmail.com או בחנויות ספרי היהדות