בזמן חורבן גוש קטיף, נשאלתי פעמים רבות על חסימת כבישים ככלי הפגנה. תמיד עניתי שלא צריך לחסום כבישים משום כמה נימוקים, שכל אחד מהם מספיק:

א. הכל צריך להיעשות באופן חוקי.

ב. למה שמפגין יפריע לאדם שלא עשה כלום?! ובמיוחד בדרך לעבודה או בחזרה מהעבודה. המפגין סתם מצער בני אדם. מסכנים אותם האנשים. אף על פי שיש הטוענים שזה מאבק לגיטימי וכולם חוסמים כבישים, זה לא משכנע.

ג. אולי ברכב יש רופא בדרך להציל חיים או אדם בדרך לבית החולים. המפגין מסכן חיים ממש. הוא גם מסתכן כי הוא עלול להידרס, ואין היתר להסתכן לשם הפגנה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

פרשים מול מפגינים באיילון החסום (דוברות המשטרה)

ד. השוטרים צריכים לטפל במפגינים במקום לטפל בפושעים.

ה. בכוח, שום דבר לא הולך במדינה הזאת, חוץ מדברים זוטרים של מה בכך. אם דעת הקהל היא נגד, לא יעזור שיבואו עשרת אלפים איש להפגין. אם המשטרה רוצה לפנות אותם, היא יכולה לפזר קצת גז מדמיע, ואז כולם יתפזרו בן רגע. אבל בסך הכל השוטרים נוהגים בעדינות.

בסיכום: אין לצער אנשים, אין להכניס שוטרים במצב שצריכים לטפל ביהודים בכח. רבנו הרב צבי יהודה כבר הגדיר את תנאי המאבקים הציבוריים: בלי הרמת ידיים, בלי עלבון ובלי שנאה.