בשנת תשנ"ה החלו ארגונים יהודים בארץ ובחו"ל לציין את תענית אסתר כ"יום העגונה". אם קוראים את המגילה לנוכח המציאות ההיסטורית, עולה שלאחר נס הצלת היהודים חזרה אסתר לארמונו של המלך אחשוורוש, ומה היה גורלה? ככל הנראה את שארית ימיה היא העבירה שלא ברצונה כלואה בארמון המלך ומשעובדת לרצונותיו וגחמותיו.

מציאות חייה של כל אישה יהודייה המנועה מלהשתחרר מנישואין לא רצויים היא דומה. בין אם בעלה מסרב לתת לה גט ובין אם בעלה נעדר או שאין לו יכולת קוגניטיבית לשחרר אותה, אותה אישה כפויה שלא להמשיך בחייה והיא כבולה לאדם שהנישואין איתו הסתיימו בפועל. בתענית אסתר אנחנו מבקשים להעלות את המודעות למצבן של אותן נשים שנמצאות בקרבנו (ושכל אחת ואחת יכולה להיות אחת מהן) ולדרוש את יישומם של הפתרונות ההלכתיים הקיימים למניעת עגינות.

בהקשר זה, על רקע יום העגונה המתקרב, אני מבקשת לשים על השולחן באופן חד וברור את הדברים הבאים: המהפכה המשפטית שהקואליציה מבקשת לחולל בזמנים אלה היא רעה וגרועה עבור נשים בישראל, והיא תדרדר עוד את מצבן של הנשים האומללות והפגיעות ביותר בחברה, הנשים העגונות ומסורבות הגט.

מדינת ישראל הפקידה עוד בראשית דרכה את הסמכות לדון בנישואין וגירושין לבתי הדין הרבניים. הדיינים המתמנים לבתי הדין הם ברובם אנשים טובים וישרים ויראי שמיים, ואולם תפיסותיהם ההלכתיות ובעיקר הערכיות אינן מקובלות על חלק ניכר מבעלי הדין המגיעים לפתחם. סל הערכים שחלק גדול מהם מחזיקים לא כולל את עקרון השוויון בין גברים לנשים ולא בהכרח כולל תפיסה הלכתית שמבקשת ליישב בין ההלכה למציאות המשתנה.

בית הדין הרבני (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

עוד בשנות ה-50 ביקש בית הדין הרבני במסגרת פסק דין מפורסם לקבוע כי בניין מגורים הרשום על שם אישה – שייך למעשה במלואו לבעלה. למיטב הבנתי אין כיום מגזרים דתיים או חרדים שמחזיקים בתפיסה כזו ושסבורים שנשים אמורות לצאת מנישואין ללא מחצית מהרכוש המשפחתי. אלא שבלי התערבות בג"ץ שקבע שעקרון השוויון במשפט הישראלי מחייב שאישה היא בעלת הקניין שלה (בג"ץ סידיס) ושלבית הדין הרבני אסור לפסוק בענייני רכוש שלא על פי עקרון זה – יתכן שעד היום נשים היו יוצאות מנישואין ללא רכוש כלל בהוראת בית הדין הרבני. ואכן במהלך השנים בתי הדין הצליחו באורח פלא למצוא הצדקות הלכתיות ממשיות לחלוקת הרכוש השוויוני, אך ורק משום שעינו של בית המשפט העליון היתה פקוחה.

לא רק בענייני חלוקת רכוש משפחתי דאג בית המשפט העליון להגביל את התנהלותו של בית הדין הרבני, אלא גם בענייני מוסר וכללי צדק. לפני כמה שנים קבע בית הדין הרבני בצפת בצעד תקדימי (שלא חזר על עצמו מאז) כי יש לבטל את נישואיה של אישה צעירה ועגונה שבעלה נפגע פגיעה מוחית בתאונת דרכים (באמצעות פרקטיקה הלכתית הנקראת "גט זיכוי"). חלק מהדיינים במערכת, וכך גם נשיא בית הדין הרבני בעצמו, חלקו על הדרך ההלכתית שבה הלכו דייני צפת.

אלא שהם לא הסתפקו במחלוקת הלכתית לגיטימית וביקשו לקעקע את פסק הדין במסגרת דיון בבית הדין הגדול הרשמי של מדינת ישראל. כלל בסיסי בסדרי דין קובע שלא ניתן לדון בערעור אלא אם אחד מבעלי הדין המקוריים הגישו אותו. ובמקרה של העגונה מצפת, האישה כמובן שלא תערער על פסק הדין ששיחרר אותה, וגם לאפוטרופוס של הבעל לא היתה כל כוונה לערער.

אם כן, אדם פרטי נשלח על ידי מן דהו שלא קשור לאחד מהצדדים וזה הלך והגיש ערעור על הפסק שגאל את האישה מצפת מעגינותה. בית הדין הגדול נאות לברר את הערעור, ולפגוע למעשה במצבה את האישה האומללה, וזאת אף שהדבר נוגד כללי דין בסיסיים. כדי למנוע את הפגיעה בחירותה, הגישה האישה עתירה לבג"ץ באמצעות ארגון "מבוי סתום" נגד החלטת בית הדין הגדול לפתוח את התיק שלה ולהחזיר אותה לעגינותה.

בית המשפט העליון דן בהתנהלות בית הדין הרבני הגדול שביקש לדון בערכאה של מדינת ישראל בניגוד לכלליה הבסיסיים ולסדרי הדין (וזאת בניגוד למחלוקת הלכתית לגיטימית שיכולה לבוא לידי ביטוי באמצעים אחרים). השופט רובינשטיין ביטל את החלטת בית הדין, מנע את הדיון הנוסף בעניינה של העגונה לשעבר וחתם את פסק הדין במילים: "ראוי שנוודא כי כבודה וחירותה של העותרת יכובדו… – וייתם מסע תלאותיה".

(צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

מעבר לפיקוח המסוים של בג"ץ על בתי הדין הרבניים וההגנה על חירותן ורווחתן של נשים (ויש לומר שרוב האקטיביסטיות סבורות שבית הדין הרבני לא מספיק אקטיביסט), בית המשפט העליון איפשר לנשים להתמנות לתפקידים שהיו סגורים בפניהן בשל הנוקשות של הממסד הדתי. עד שנות ה-90 הרבנות הראשית לא איפשרה לנשים להתמנות כטוענות רבניות, ויתכן שללא בג"ץ – עד היום הדלת הזו הייתה סגורה בפני נשים. כך גם באשר למינוי של נשים בוועדה שבוחרת דיינים (עתירה משנת 2012), מינוי של נשים כיועצות משפטיות בבתי הדין הרבניים (תיק משנת 2008), משגיחות כשרות (עתירה משנת 2014) וכמובן – חברות במועצות הדתיות (בג"ץ לאה שקדיאל מסוף שנות ה-80).

ההפיכה המשפטית שעומדת על הפרק פעולתה המרכזית היא החלשת הרשות השופטת, ובעיקרה – הפיכת השופטים ללא עצמאיים, אלא נאמני הממשלה. במקביל לחקיקה זו, העבירה הממשלה בוועדת שרים הצעת חוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. בנוסף לכך עומדת על הפרק חקיקה להסרת בלם נוסף מהכוח של הדיינים – נציבות תלונות הציבור על שופטים, שעל פי ההסכמים הקואליציונים לא תוכל עוד לבקר את הדיינים.

באופן זה תישחק כמעט לחלוטין האפשרות לבקר את הממסד עתיר הכוח, המשאבים וגם לעיתים – האטימות. הצהר הקטן של פיקוח על בתי הדין הרבניים – גם הוא לא יתקיים עוד. במקרה כזה, אני ועמיתותיי עורכות הדין והטוענות הרבניות נתקשה לפעול עבור הנשים האומללות, העגונות ומסורבות הגט וידינו יהיו כבולות כמעט לחלוטין. אין כל ספק שאם נאבד את מערכת המשפט העצמאית מצבן של נשים ידרדר. אנחנו חלילה נראה התנהלות של בתי הדין הרבניים שפוגעים בכללי דין וכללי צדק וחוסר הריסון גם עלול להביא להישנותם של מקרים של סחטנות של נשים בעבור הגט ובעינוי דין מסוגים שונים.

על כן אני קוראת לכל הנשים: החברות והאחיות שלכן, הבנות שלכן וחלילה אתן עצמכן עלולות להזדקק להגנה של בית המשפט העליון מפני כוח בלתי מרוסן של בתי הדין הרבניים והרבנות הראשית, כמו גם הרשות המבצעת בכללותה. אני מבקשת מכן ללמוד על המשמעויות של התוכנית המשפטית, לקרוא אנשי מקצוע שכותבים על הנושא ולהבין ולגבש עמדה עצמאית.

אני בטוחה שעמדה מגובשת, אף שיכולה להיות ביקורתית כלפי הרשות השופטת ולהניח שיש צורך בתיקונים, לא יכולה לתמוך במציאות של מחיקת כל בלם והגנה מפני ממסד רב עוצמה. אני מבקשת מכל אחת מכן: התנגדי לתוכנית המשפטית, לפני שיהיה מאוחר מדי. אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים.

עו"ד ניצן כספי שילוני היא מנהלת משפטית במרכז צדק לנשים.