בח' באדר א' תשי"ד (11.2.54) היום לפני 69 באחת עשרה ועשרים לפני הצהריים פרץ נתן אלבז בסערה מהאוהל וזעק זעקה חדה כברק שקרעה את הדממה. "רימון, רימון".

נתן נולד בצפרו, מרוקו, וגדל במשפחה דתית מאוד. נתן נשלח ללמוד בתלמוד תורה ובישיבה וגם לאחר שעלה ארצה ועוד יום מותו נשאר נאמן למסורת אביו ולתורת אמו. חבריו סיפרו שגם שהיה בשמירה ביום ט' באב הקפיד נתן ולא ויתר על הצום, והיה מקדים להתפלל לפני ריצות הבוקר.

מגיל צעיר, חלם נתן, לעלות ארצה. כשהגיעו שליחים מהארץ לצפרו לארגן את צעירי הקהילה לעלייה, נשבה נתן בקיסמיהם ובסיפוריהם על מעשי הגבורה במלחמת העצמאות.

נתן חלם ועשה. ופנה להוריו כי רוצה הוא לעלות ארצה. הוריו סרבו, מכיוון שהיה רק בן 15 ולא הסכימו כי יעלה לבדו אל מקום לא מוכר. כעבור שנתיים כשהוא בן 17 הצטרף נתן לעליית הנוער והפעם למרות סירובם של הוריו, עלה הנער לבדו.

כשביקש נתן להתגייס, נזקק לאישור מיוחד כי הוא בגיל הראוי לגיוס, מכיוון שנראה צעיר לגילו. נתן שלח בקשה לאמו שתשלח לו אישור. כשאימו הפצירה בו לבל יתגייס כי בצבא מסוכן ענה לה נתן: "אני רוצה לעשות את זה בשביל הארץ ואם אמות – אין דבר".

קברו של נתן אלבז (דוד שי, ויקימדיה)

נתן התגייס לחטיבת גבעתי, ומכיוון שהיה חייל בודד ולא היה לו לאן ללכת בחופשות בשבתות ובחגים, היה נשאר במחנה. לאחר תקרית לא נעימה מול מפקדיו שנפתרה בצורה נעימה, הפך נתן לאחד החיילים המובלים במחלקה עד שמונה לסגן מפקד כיתה. מפקדו העיד, כי נתן היה סגן מפקד כיתה הכי טוב שהכיר. נתן התעניין והתמחה בכל הקשור בנשק בחומרי נפץ ובפירוק רימונים.

קפץ על הרימון והציל את חבריו

ביום ח' אדר א' לאחר שחזרה מחלקתו מסיור אבטחה נגד מסתננים בלילה הקודם, נקראו שני מתנדבים לטפל ברימונים. נתן וחייל נוסף בשם וייס התנדבו לעניין.

העיד החייל: כשנשמעה הנקישה שכולנו הבנו את משמעותה, מרגע זה יש ארבע שניות. בארבע שניות רץ נתן החוצה להשליך את הרימון, זיהה חברים עומדים בחוץ הצמיד את הרימון לחזהו ורבים רבים הציל בחייו.

למשפחתו נודע על האירוע דרך הרדיו על מעשה זה של בנם הגיבור, ולאחר מכן קיבלו מכתב רשמי מהארץ. כעבור מספר שנים עלתה משפחות ארצה והתיישבה בירושלים.

רחובות, גנים, כיכרות, ברחבי הארץ נקראו על שמו. ושני שירים נכתבו על מעשהו את הראשון כתב אלתרמן:

"הָרִמּוֹן לְאָחוֹר לֹא הִשְׁלָכַת

כִּי הָיָה אִישׁ בְּאֹהֶל רָבוּץ.

הָרִמּוֹן לְפָנִים לֹא הֲטָחַת.

כִּי נִרְאוּ אֲנָשִׁים בַּחוּץ.

פֹּה פָּעַרְתָּ, עֵינַיִם פָּקַחְתָּ

וּבְיָדְךָ כִּלָּיוֹן חָרוּץ"