שורות אלו נכתבות כשהלב רוטט מכאב וזעם על הירצחם של הקדושים האחים הלל ויגל יניב הי"ד ע"י בני עוולה, נערי חמד מגידוליה המפוארים של ארץ ישראל שהיו ספוגים בתורת ארץ ישראל בטבעיות חייהם.

הכאב על כבוד ישראל שנשפך כמים, באופן טבעי פורץ כפי שכתב אחד הראשונים 'שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים. ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו' והזעם הופך להתפרעות בכפר בו נרצחו.

מחד, איך לא נבין את הכאב והתסכול הנורא אותו חשים חבריהם, שגם הם עצמם נתונים לטרור ולרדיפה מידי יום בכבישים ולא רק. ואמש היד הרצחנית השיגה את חבריהם שנפלו לרגלי הארורים הללו. איך אפשר לגנות את מי שרודפים ומבקשים לרצוח כדבר שבשגרה ועתה זועקים מרה, גם אם תגובתם אינה במקומה? אך מאידך לא ניתן להתעלם מכך שההפגנות שנעשו בכפר פוגעות במשילות של מדינת ישראל שעליה מופקדים חיילי צה"ל, ועשויה לצאת מכלל שליטה ולגרום ערעור בממלכתיות שהיא ליבת קיומנו במדינה ריבונית.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

בן גביר בחווארה (צילם: דוברות עוצמה יהודית)

לטורלנטיות ביחס לזעם מצאנו תקדים היסטורי כאשר נוצרה סיטואציה של ניסיון לשבש את עבודת המקדש ע"י הבייתוסין שהתנגדו לפסיקת חכמי ישראל, ועמי הארץ 'לקחו את החוק לידיים' בניגוד להלכה וטרפדו את מזימתם של הבייתוסין, ומנגד חכמי ישראל שתקו ולא מיחו בהם (סוכה מג:,עי' ערול"נ), לעיתים יש מצבים בהם ראוי לתת מקום ולכבד את האינסטינקטים הטבעיים, כמובן בזהירות, לא כשיטה ולא באופן גורף, אפשר להבין גם אם לא נסכים עם הדרך.

מול הכאב ושלולית הדם שעדיין מבעבעת יצאו 'אבירי הצדק' המגינים על חפים מפשע ומתריעים מפני הסטה ואנרכיה ושאר אמירות מתלהמות ונבובות. כמה צביעות יכולה המציאות ההזויה הזאת להכיל, אותם אנשים שבמוצאי שבתות קוראים לאזרחי ישראל בחוסר אחריות משווע לצאת למרי אזרחי ולאנרכיה שלטונית, הם הם בחוצפתם האופיינית מטיפים לציבור אידאליסטי? אין כאן מעבר לדמגוגיה זולה וכוזבת ולא כלום.

עתה ברור לכל, ההפגנות של מתנגדי הרפורמה המשפטית הינם תוצר של אגואיזם והשאיפה לרודנות חברתית ושלטונית החשים 'שהזיזו להם את הגבינה' ולא מעבר, ההפגנות בחווארה בו נשפך דם יהודי, גם אם לא נסכים עם הדרך, אך הפרץ נובע מכאב על עם ישראל וכבודו שהושפל.

יחד עם זאת, הקריאה עתה להקמת מאחזים וישובים שללא ספק צודקת, צריכה להיבחן מתוך אחריות ותועלתיות ארוכת תווך. יש להודות בכנות, בבדידות הציבורית והאידאולוגית של ציבור המתיישבים לא ניתן להאשים איש, היא מחייבת חשבון נפש פנימי.

בעשורים האחרונים התמקדנו בהתיישבות ופחות הרבה בחיבור עם ישראל לחבלי ארץ אלו שהוא חלק מהם, רק אם נהיה ספוגים בתודעה שאנו שליחיו של עם ישראל, ומחובתנו לעסוק בהסברה לאורכה ולרוחבה של הארץ, ממילא הנרטיב הערבי ייהפך לשולי במשוואה הפוליטית כי העם יאמר את דברו בטבעיות.

אחיי המתיישבים, את המרץ את והכוחות יש לנתב בעיקר להסביר לעצמנו ואח"כ לעם ישראל מהי ארץ ישראל עבורנו, נדמה לי שגם אצלנו ההכרה ביחס למשמעותה העמוקה של א"י דהתה עם השנים.

רק אם נחזור להעמיק במקורותינו ולהחיות את קדושת ארצנו בקרבנו, כך נצליח לחבר את החברה הישראלית להבנה מהי ארץ ישראל ומדוע הם חלק אינטגרלי מהסיפור הגדול הזה, רק רוח גדולה של אמונה יכולה ליצור מפנה משמעותי. עלינו לזכור – א"י אינה נכס פרטי של ציבור המתיישבים, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לדורותיו ולאופק הזה אנו צריכים להיות בעיקר מגויסים.

ניסיונות נפל של הקמת מאחזים קיקיוניים מחמיצה את החזון האמיתי ומסיטה אותנו מייעודינו הציבורי לכדי סקטור שולי ולא רלוונטי, ואינה מקדמת באמת את האינטרס הלאומי של עם ישראל, עם ישראל זקוק עתה לאנשי אמונה שיזכירו לו את ייעודו הנצחי אליו הוא קרוא.

אנו תפילה שיקויים בנו במהרה "ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון'.