בט' באדר תש"ט, 10 במרץ 1949, בסופו של המבצע האחרון של מלחמת השחרור, 'מבצע עובדה, הגיעו כוחות חטיבת הנגב וחטיבת גולני לאום רשרש. הנפת דגל הדיו באותו היום במפרץ אילת מסמלת את סופה של מלחמת השחרור. באותו יום, שלחו מפקדי החטיבות מברק בלשון זו: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל."

שמונה עשרה וקצת שנים אח"כ, כ"ח אייר תשכ"ז, 7 ביוני 1967, כשפרצה חטיבה 55 דרך שער האריות אל רחבת הר הבית שידר מוטה גור 'הר הבית בידינו', וזכינו לחזור אל יהודה והשומרון, לחברון ולבית לחם, למערת המכפלה ולקבר יוסף.

שנים מנסים לומר לנו כי יש הבדל בין המקרים שלמרות שכל מי שמכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית, גם בקצה השמאלי ביותר של המפה הפוליטית, מכיר בריבונותה של ישראל במפרץ אילת, ובצומת גולני וביפו ובחיפה, השמאל הישראלי מגדיר את נוכחותינו בלבה של ארץ ישראל כ"כיבוש".

אבותינו בגלויות השונות, ייחלו לחזור לארץ ישראל.

בגלות בבל הראשונה אמרו הגולים: "שם ישבנו גם בכינו בזוכרינו את ציון". רבי יהודה הלוי בגלות ספרד חלם על ירושלים: "יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב". מנחם מנדל דוליצקי כתב בפולין: "ציון תמתי ציון חמדתי לך נפשי מרחוק הומיה".

הם לא התגעגעו וייחלו פחות לארץ ישראל שמעבר לגבולות 67.

אורי אליצור ז"ל תמיד תיאר את ירושלים החצויה כעיר עניה ועלובה המסתיימת לפצע בקיר באמצע רחוב יפו. והיום – ירושלים זורחת בזהב ובנחושת ובאור. מלאה עולים לרגל מכל ארבע קצוות תבל.

לאחר מרד החשמונאים, אמר שמעון החשמונאי: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת – השיבונו נחלת אבותינו".

(הכותבת היא יו"ר סייעת 'הבית היהודי')