מהרגע הראשון של הפלישה הרוסית, בירת אוקראינה הייתה במוקד המלחמה. מעבר לעובדה שמדובר בעיר הגדולה ביותר באוקראינה, עם אוכלוסייה של כ-3 מיליון תושבים, קייב גם משמשת כמקום המושב של השלטון האוקראיני – דבר שהפך את כיבוש העיר למטרה ברורה של הרוסים.
המתקפה הרוסית על קייב החלה כבר ביום הראשון למלחמה, עם הניסיון הרוסי להתקדם בכל הכח לעבר הבירה. בקרמלין העריכו כי הם יוכלו לכבוש את העיר ולכפות חילופי שלטון תוך 3 ימים, אך הופתעו מעוצמת הלחימה של הצבא האוקראיני – שהצליח לעצור את התקדמות הכוחות.
ב-22 במרץ הכוחות האוקראינים יצאו למתקפת נגד במטרה להרחיק את הרוסים מקייב, ושבוע לאחר מכן הכוחות הרוסים התחילו לסגת ועברו להתמקד בחזית המזרחית. ב-2 באפריל אוקראינה הודיעה כי העיר שוחררה לחלוטין – במהלך שהיווה כישלון נרחב לרוסיה במלחמה.
הרב מוטי ואשתו דבורה לאה לבנהרץ הם שליחי חב"ד בקייב וחיים שם כבר 25 שנה עם שבעת ילדיהם ואפילו נכד שנולד בעיר. עד לפני שנה, החיים התנהלו כסדרם. קהילה יהודית גדולה, עבודה אינטנסיבית ומשמחת במוסדות היהודיים ופעילות ענפה סביב מעגל השנה היהודי והקהילה התוססת שמנתה מאות משפחות. היום, מתוך 300 הילדים שלמדו בבתי הספר ובגנים היהודיים, נותרו מאה.
"הקהילה היהודית בקייב גדולה מאוד, ובגלל שזו עיר בירה מרכזית יש תנועה של כל הזמן. תיירים, אורחים, ומי שבא לקברי צדיקים באוקראינה", דבורה לאה מספרת. "אף פעם לא היה משעמם, אין שקט, והעבודה אינטנסיבית". היום, אין תיירים וכמעט אין אורחים ועדיין, "יש הרבה מאוד יהודים והעבודה נשארה- רק שעכשיו נשארו רק בעלי ואני".
צפו: כתב כאן חדשות נאלץ להתפנות מהמלון בקייב
2
0
"הדיבורים על המלחמה התחילו הרגע לפני ה-24 בפברואר, אבל הם היו בכל העולם חוץ מבאוקראינה. פה – זה פשוט לא היה נושא שיחה. לא הייתה שום היערכות, זה לא היה אישיו. החיים התנהלו כרגיל. כשבכל העולם הראו תמונות של השיירה הרוסית על הגבול, פה התעלמו".
מתי מבינים שמדובר במלחמה אמתית שעומדת לפרוץ?
"התמונות היו ברורות. לאט לאט רבים עזבו, גם שגרירות ישראל התפנתה, והמורים הישראלים מטעם משרד החינוך הוחזרו לארץ. שבוע לפני המלחמה כולם ברחו. ההרגשה של המקומיים הייתה מאוד לא נעימה – בכל העולם מדברים על מלחמה, כל הזרים עזבו, ומה?".
ואיך אתם כשליחים מגיבים לפחד הזה?
"דווקא בנקודה הזו היה פורים קטן. החלטנו שזה בדיוק הזמן להעלות את מצב הרוח, לחזק את האמונה ולהזכיר שיש תקווה והכל בסדר. יום לפני שפרצה המלחמה בעלי החלטנו שלכל מקרה שלא יהיה, האפשרות קיימת. הכנו תיק עם מסמכים ודברים שלא היינו רוצים להשאיר אם נצטרך חס ושלום לעזוב, וכמובן תיק עם אוכל כשר ויבש שיוכל להחזיר זמן אם נאלץ לברוח".
השניים הכינו את התיקים למקרה של מנוסה, והחביאו אותם כשהילדים ישנו כדי לא לשדר שום דבר מבהיל. "בחמש לפנות בוקר – התעוררנו לקולות פיצוצים והבנו שהמלחמה פרצה".
ומה עושים? בן לילה אתם תחת אש, הייתם מוכנים?
"בניגוד לארץ שמתורגלים במקרה של אזעקה, פה היו פיצוצים ללא התראה או עם אזעקה שצריך להתאמץ כדי לשמוע אותה. אין תשתית, מקלטים כמובן, וכל אחד צריך לחשוב לאן ללכת. מבחינת השלטון המקומי – אין תדרוך. כישראלים עברנו כמה וכמה מבצעים, היינו במלחמת המפרץ, פה, רק מי שהיה במלחמת העולם השנייה מכיר את הסיטואציה".
למה לא עזבתם מיד, כשהדיבורים על מלחמה הפכו למשמעותיים?
"היה ברור שאנחנו לא בורחים", היא משיבה בביטחון גמור. "אנחנו לא אנשים פרטיים. אם היינו, היינו הולכים הרבה קודם. אבל אנחנו פה בשביל היהודים שכן ולא יכולים לקום ולעזוב".
הקהילה היהודית נמצאת בגדה השמאלית של הנהר המרכזי של העיר שחוצה את אוקראינה. "אנחנו גרים ממש במרכז העיר, דקה מבית המשפט העליון ובית הנשיא, במקום הכי מאוים: מרכז העיר ומוסדות השלטון. לקחנו את הדברים והלכנו לבניין הקהילה כדי להיות במקום בטוח יותר, שם בקומה התת קרקעית התאספו עוד ועוד משפחות.
לא מדובר במקום בטיחותי, אין מערכת אוורור ופתחי יציאה. אנחנו שם עם כל הצנרת והחימום, אבל זה היה משהו. שמענו את ההפגזות והטילים כל הזמן קרוב מאוד אלינו, כש-20 קילומטר מאיתנו נמצאים הכוחות הרוסים שהיעד שלהם הוא לחסל את זלנסקי שנמצא בקייב".
ומתי מחליטים שאי אפשר יותר, שחייבים לברוח?
"היו אתנו משפחות רבות עם ילדים קטנים ותינוקות, והבנו שבלתי אפשרי להשאיר את הילדים בתת תנאים כאלה, כשיש חשש שייגמר המזון. ביום שני, היה חלון הזדמנויות שאיפשר לצאת ולהצטייד, והתחלנו לארגן את כולם בשיירה לקראת יציאה לדרך שהתבררה ככמעט אינסופית". השיירה יצאה למסע דרך מולדובה ורומניה, ומשם הגיעו בטיסת חילוץ לישראל.
כולם עזבו?
"לא כולם רצו לצאת. וגם אנחנו חזרנו בהזדמנות הראשונה שהייתה. נשארו מי שיש לו בני משפחה מבוגרים שחששו שלא ישרדו את הדרך, ועם גברים בגיל גיוס (18 עד 60) שלא יכלו לעזוב את המדינה, ושהמשפחה שלהם לא רצתה לעזוב".
מי שהגיע לארץ, נשאר?
"אחרי מספר חודשים היו משפחות שחזרו לאוקראינה. הם לא יכלו לחיות בלי בית במשך תקופה ארוכה כל כך, אף אחד חלם שזה יהיה כל כך הרבה זמן. האנשים האלה מעדיפים לחיות פה תחת מלחמה, מאשר להיות חסרי בית". הזוג לבנהרץ חזרו לקייב עם בנם הקטן בקיץ, ומאז הם שם.
הרבה נשארו בארץ, מה החזיר אתכם למציאות המטורפת הזו?
"לא רצינו לעזוב בשום שלב. היה לי ברור גם כשפרצה המלחמה שאנחנו עם הקהילה ובשבילם ונעשה כל מה שצריך. כשזה הגיע למצב של סכנת נפשות יצאנו איתם, אבל חזרנו. יש פה עדיין כל כך הרבה יהודים ואנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לתת להם להישאר כאן לבד".
איך החיים נראים היום בקייב?
"המלחמה נמשכת, אבל לצידה עושים הכל כדי לחיות חיי שגרה ככל האפשר. הילדים מגיעים לבית הספר ולגן, ואז יש אזעקה, יורדים למקלט והשיעור פשוט נמשך שם. האזעקה יכולה להיות כמה פעמים ביום, ויכולה לתפוס אותנו בתוך החיים".
"היום, יש מערך שלם של עזרה הומניטרית, מנות חמות, תרופות ועזרה רפואית. ויותר מזה, עצם זה שאנחנו נמצאים כאן איתם למרות הכל. דווקא עכשיו, הרבה מגיעים ומחפשים את הקשר. לא משנה אם יש מתקפת טילים – מנהלים פה חיים יהודיים בלי הפסקה. יש מלחמה, אבל החיים היהודיים והקהילה היהודית תמיד קיימים, ושום דבר לא יעצור אותנו".
והיהודים מגיעים, שותפים?
"יותר מתמיד. אנשים שלא היו פעילים בעבר מחפשים היו את הקשר, וזה מה שמחזיק אותם. עשינו ערב נשים מדהים כי לא יכולנו להגיע לכינוס העולמי של שליחות חב"ד, ואחת אמרה: 'את יודעת? אני שוב רוצה לחיות'. כשאנחנו שומעים את זה מהם, חוזרת התקווה והאור בעיניים, וברור לנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון".
ומה נותן כוח?
"זה לא הכוח שלנו, זה הכוח של הרבי. אם היית מספרת לי לפני כמה שנים שאני אמצע את עצמי עם הקהילה במרתף כשסביבי טילים ויהיה לי ברור שאני עושה את הדבר הנכון- לא הייתי מאמינה. זה לא שלי. אין הסבר למה שקורה פה – אנשים ממשיכים להגיע, סעודות שבת עם עשרות אנשים, אי אפשר להאמין שמדובר בקייב בזמן מלחמה".
מה התקווה לעוד שנה מהיום?
"כבר עכשיו יש טוב, למרות כל הקושי והצער. כל כך הרבה אנשים שילמו בחייהם אבל יש הרבה נקודות אור קטנות. למדנו איך שום דבר לא מובן מאליו- הנה, כבר שבוע יש אספקת חשמל סדירה בלי הפסקות. יש חשמל, יש חימום, לומדים להעריך את הדברים הכי אלמנטריים".
"בקבוצת הנשים שלי עשינו סבב לציון שנה למלחמה. שאלתי- השתנתן? מה עבר עליכן? ולמרות כל מה שהן עוברות, חודשים של ניתוקים מחשמל, מים, אינטרנט, מתקפות טילים ובניינים הרוסים, התובנה שלהן הייתה שהן מלאות בהכרת תודה לאלוקים על עצם זה שהן חיות, בריאות, שיש קהילה, שאפשר להיפגש ולחגוג יחד חגים ושבתות. מי היה מאמין?"
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים