הימים הם ימי שיא המאבק נגד תכנית ההתנתקות, או "הגירוש" כמו שרבים קראו לו כבר אז. ההרגשה בציבור הימני היא שישראל בדרך לאסון לאומי שאין ממנו דרך חזרה.

עשרות אלפי מוחים שוטפים את הרחובות בשלל מחאות – הפגנות ענק בכיכרות, שרשרת אנושית מגבול עזה לכותל ועצרות מחאה מול הכנסת. היו שם מכל הגילים ומכל רחבי הארץ – אנשים טובים שעזבו הכול כדי להיאבק על מה שהיה נראה לי המלחמה הכי צודקת, והיא להגן על המדינה האהובה שלהם שצועדת למקום רע, רע מאוד.

אבל אף אחד לא הקשיב להם.

אחת ההפגנות נגד תכנית ההתנתקות, 2005 (צילום ארכיון: פלאש 90)

הרוב הפרלמנטרי בכנסת זילזל בהם, ראש הממשלה דאז לא מצמץ לשנייה, כל האזהרות נפלו על אוזניים ערלות. הצד השני פשוט מסמס את כל החששות.

המוחים, שהאמינו שהם מייצגים לפחות חצי עם (אם לא יותר), ביקשו שיקשיבו להם, ויבינו שאסור לקדם את תוכניות הפינוי, שיאטו את הקצב, שיבדקו לעומק את ההשלכות לטווח הארוך.

אבל נאדה, גורנישט וההיסטוריה כבר ידועה. כמעט כל האזהרות של ראשי המאבק התאמתו, מה שכל ילד שנאבק בגירוש הבין, אכן קרה, ואפילו גרוע יותר. הסיוט של עזה רק הפך לגדול יותר ומאיים יותר.

לא לעצום עיניים

לתומכי הרפורמה המשפטית של רוטמן ולוין יש את מכלול ההסברים וההצדקות לחשיבות של החקיקה הזו, ואת כל הנימוקים למה היא אמורה לטפל בבעיות שורשיות שנוצרו בין רשויות השלטון בישראל.

יריב לוין ושמחה רוטמן, ארכיון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

נכון, בג"ץ אכן לקח לאורך השנים סמכויות אשר לא לו, היועצים המשפטים הפכו לחסם בירוקרטי שמונע מנבחרי העם למשול ולממש מדיניות, וההרגשה בקרב רבים במחנה הלאומי היא שלא משנה מה שמים בקלפי, בסוף אליטה קטנה ומצומצמת קובעת את המדיניות הסופית.

אבל המראה של מאות אלפי ישראלים טובים שיצאו להפגין בשבועות האחרונים, בצירוף של אזהרות מומחים אמיתיים ורציניים, לא יכול להיתקל בחומה בצורה של אטימות מהצד שכעת נמצא בשלטון.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ההפגנה השבוע מחוץ לכנסת (ללא קרדיט)

דווקא בגלל הטראומה של 2005, ראשי הקואליציה ומובילי הרפורמה חייבים להאזין בקשב רב לקולות המחאה האותנטיים.

הסיבה היא כפולה: גם עצם החשש של קרוב לחצי מאזרחי המדינה צריך להדיר שינה. לא מדובר בחבורת אנרכיסטים או פעילים קיצוניים – מדובר בבניה ובנותיה הטובים, הציוניים והתורמים ביותר של החברה הישראלית.

אבל גם בגלל הצניעות שתומכי הרפורמה חייבים לעטות – לא כל החוכמה נמצאת בידי הקואליציה, ואסור להשתיק את החששות, שייתכן ואכן יתבררו כמציאותיים.

ראשי מפלגות האופוזיציה (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

כאשר לפני 18 שנים, המוחים מימין זעקו שהטילים מעזה יגיעו לכל ערי הדרום, צחקו עליהם וזלזלו בהם, והיום האיום הרקטי של חמאס והג'יהאד מטיל אימה על רוב שטחי המדינה.

האם כל ההפחדות של מתנגדי הרפורמה המשפטית נכונים? אני באמת לא יודע.

אבל דווקא מי שהיה בצד השני והרגיש את תחושה החרדה והחשש מעתידה של ישראל, חייב בשנת 2023 להאזין טוב טוב לכל הצדדים ולהבטיח שרצון הנקמה לא יבוא בסוף ויתנקם בו.

אפשר להתאזר בסבלנות

גם אם לא יושג 100% מהרצון לשינוי ואיזון המתח בין הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, תחילת התהליך הוא חשוב לכשעצמו, ואסור שבדרך מהלך נכון, יביא לחורבן אחר.

גם מי שמאמין בכוונות הטובות של מובילי הרפורמה המשפטית, ובטוח שהם משוכנעים שזה יציל את המדינה, יכול להוריד את מפלס הלהבות ולקבל את העובדה שהיא לא חייבת לעבור במלואה כבר עכשיו.

ישיבת הממשלה (צילום: קובי גדעון /לע"מ)

לממשלת נתניהו יש לכאורה ארבע שנים לשלוט ואפשר להתאזר בסבלנות. מי יודע, אולי הזמן יוכיח שהצדק עימם וגם המתנגדים יבינו שבאמת לא מדובר "בקץ הדמוקרטיה".

הקואליציה הנוכחית יכולה לנהוג ביותר ענווה ולהבין שמהפכות לא חייבים לעשות בזמן קצר, הרי מי שמאמין לא מפחד מדרך ארוכה.