מבקש  להתייחס לדבריה של הרבנית הדסה פרומן הנכבדה, בהתייחסותה למקום בו נמצאת כיום הציונות הדתית: 'הפכנו מגשר – לסלע מחלוקת, המרחב הציבורי הפך לשדה קרב'. הרבנית פרומן אף מביאה סימוכין לדבריה ממשנת מרן הראיה קוק זצ"ל: "בעוד הרב יצר שיטה המחברת את הקצוות אנו איבדנו את זה לגמרי".

הביקורת מאוד ברורה, הלהט והמוטיבציה של הממשלה הנבחרת לשינוי יוצרת פוביה מתוזמנת אצל גורמים רדיקליים בשמאל הישראלי, הזורים בהלת סרק מקץ הדמוקרטיה, בעוד שהאחרונים בחוסר אחריות לאומית ומוסרית מפוררים אותה. הטענה התהפכה לחוסר אחריות וקיצוניות של תלמידי הרב קוק ותומכיהם.

לעצם העניין, ראשית אתייחס לטענה המגייסת את משנת הרב קוק לנאורות אוהבת ומחברת. אכן אמת בדבריה. הרב היה אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בדורות האחרונים שהצליח למצוא את נקודת החיבור הפנימית שבנפש הפרט עם כל חלקי האומה, בכתביו זהו יסוד מהותי בהבנה מהי נשמת האומה ומהי כנסת ישראל. הרב היחיד שיצר משנה רחבה ועמוקה הרואה ברבגוניות החברתית ישראלית חלק מפסיפס הקרוי כלל ישראל בלי להותיר שום חלק בחוץ ועמל ללא לאות לאחות את הקצוות לכלל אומה אחת.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הדסה פרומן ויהודלה על הדברים הקטנים 2

אך יחד עם זאת הרב לא מנע את עיטו מלכתוב בחריפות כאשר ראה לנגד עיניו תופעות המאיימות לפגוע בערכי היסוד של האומה ואף ראה בגישה סלחנית אדישות פושעת, כפי שכתב באורותיו: "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה". דווקא מתוך אהבה גדולה ואחריות גדולה לחברה הישראלית נובעת מחויבות להוביל מהלכים ושינויי רוחב על אף שהם יוצרים תסיסה חברתית, המבט צריך להיות מופנה לאופק ולנצח, ההיסטוריה לא תסלח לנו אם נגלה חולשה מול קומץ צעקנים ונחמיץ את השעה לחולל שינוי בסדר היום הערכי והמדיני של מדינת ישראל.

הגישה הקוראת לאחווה חברתית ולפיוס, ובעצם לקפל את הדגלים המבקשים ליצור שינוי כדי לא לגרום לשסע חברתי, במבט שטחי נשמעת הגיונית ובוגרת, אך על מנת לא ליפול למלכודת הדמגוגיה יש להטות אוזן לטיבם של קולות 'אהבה ופיוס' אלו ומה רוחש בתוכיותם. לפעמים הסבלנות יסודה באדישות ובחוסר אחריות לאומי, לכדי השטחת מושג האהבה, כדברי התלמוד הירושלמי,' עבודה זרה ותרנית היא', בהיותה שומטת את האמת המונטאיסטית ויוצרת בליל של אמונות נזילות מעין טולרנטיות של כזב, סופרמרקט שהכל בו אפשרי, כי באמת אין אמת והכל חסר משמעות ובניסוח הפוסטמודרני 'רלטיביזם'.

לדאבון הלב, לפעמים נעשה שימוש בדברי הרב קוק לגישות המבקשות לייצר מכנה משותף רדוד וחסר מוחלטות כמעט בודהיסטי, על מנת לתמוך בטשטוש של אמיתות ועקרונות יסוד. קטונתי מלהגדיר את משנת הרב אך כל בר בי רב דחד יומא המעיין במשנת הרב, רואה את המוחלטות שבה מלאת העוז והגבורה שאין חלה מפני איש דרך או שיטה רוחנית באשר היא. משנה המאמינה בתיקון חברתי בדרך לתיקון עולם, וכחלק מתהליך זה מתעוררת התנגדות של אלו החפצים לשמר את הקיפאון ובחרדתם זועקים מרה, ניתוח אף פעם אינו קל בפרט כשהוא בליבה המנטלית של החברה אך יש לראותו כחלק מריפוי חברתי עתידי.

אך בעצם מה פשר היללות של השמאל? האמת צריכה להיאמר, אלו הסבורים שהם 'אדוני הארץ' מזילים עתה דמעות תנין ומהלגים סיסמאות נבובות על 'חורבן הבית', בעוד שחששם האמיתי הוא 'אל תגנבו לנו את המדינה', השאירוני ריבון על מערכותיה כדי שלא אשרוף את המועדון, האמנם אחראי ומוסרי להתקפל בפני בריונים חסרי אחריות בשל היותם עמוסי דרגות או מהמיליה של האקדמיה?

כיום אנו נמצאים בסערת דמה חברתית, שיוצרים גורמים מיליטנטיים בעלי אג'נדה פרוגרסיבית ומחוללים הפחדה שיטתית מחורבן חברתי. לא יתכן שנכנע לאנרכיסטיים חסרי אחריות ציבורית, שכוחם הוא במאזן האימה שהם מהלכים על הציבור ולא מעבר. עלינו לגלות אחריות ציבורית מפוכחת, ועל נבחרי הציבור שקיבלו את אמון העם לגלות משילות פוליטית בכל המערכות המזקיקות תיקון ולא להסס למרות קולות הנהי הצורמים.

השמאל הישראלי ידוע בכישרונו להלך אימים על החברה הישראלית וליצור גזלייטינג בקנה מידה לאומי, ובכך לשלוט בתודעה של חברה שלמה למרות היותו מיעוט ולהתנהל מתוך חוסר אחריות ילדותי. מאידך, הציבור הלאומי המושמץ תדיר בהיותו 'נבער מדעת' וחסר יכולת הנהגה, מגלה נאמנות ואחריות ציבורית וממלכתיות בפרט בתקופות משבר, החל מ'אלטלנה', ועד המצור בכפר מימון ערב חורבן גוש קטיף ועוד, מעולם לא 'שברנו את הכלים', אל לנו ליפול עתה למלכודת המניפולציה של קומץ האנרכיסטים, העם בחר בשינוי וזהו רצונו.

שמא תאמרו, מנהיגות אמיתית יודעת לוותר כדי למנוע שסע חברתי, כדברי הרב קוק על משפט שלמה שהאם המעלילה עלילת שקר אומרת "גזורו. מוכנות להרוס הכל כדי לא להפסיד , והאם הרחמניה, אם האמת, אומרת תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו". ואולי אין מנוס מלוותר על משילות ומימוש המדיניות הנדרשת כדי למנוע מלחמת אחים, אך בהמשך כותב הרב: "ורוח הקודש צווחת, תנו לה את הילוד החי, היא אמו". עלינו להטות אוזן לרוח הקודש של האומה, והאומה ברובה בוחרת במדיניות לאומית מסורתית המייחלת לשינויי עומק, זהו יהיה פשע היסטורי לדורות שלא יסולח אם נכנע לבריוני התקשורת היוצרים מצג שווא ומטילים אימה דמיונית על מדינה שלמה.

כיום הציבור הדתי והמסורתי, כנראה מאחרוני המוהיקנים שאוחזים בגחלת ההיסטורית של נכסי האומה, ומגלים נאמנות לערכי הנצח שלו ואינם נשטפים במבול השוצף ומכלה כל פיסה נורמלית של חיים בריאים ואנושיים. השמאל הפרוגרסיבי האכול בספקנות עצמית, נע לתהום מתוך ייאוש עמוק מחיי הריק שלו ומנסה להיאחז בכל כוחו במוקדי השליטה האחרונים שמספקים לו משמעות ושכרון כוח. מאז המהפך ב-77' העם בוחר ימין ומקבל שלטון שמאל, נדרשו כמעט יובל שנים להשתחרר מהשעבוד המנטאלי לשמאל, עתה לקראת שנת היובל לחירות הרוח משלטון מפ"ם ההיסטורי, ב"ה מתעוררים נצנוצי חירות וזקיפות קומה אצל חלקים נרחבים בחברה הבאים לידי ביטוי בנבחרי ציבור צעירים בעיקר ברוחם, שאינם חוששים להוביל את החברה הישראלית לשינוי מתוך אחריות לאומית. נבחרי ציבור יקרים, אל לכם לסגת. עם ישראל ברוחו ובבריאותו בחר בכם ועומד מאחוריכם.

מדינת ישראל אינה עוד מדינה של מועדון חברים המבקשים רק לשבת בשלווה ריקה כשאר מדינות המערב המתקדמות. מדינת ישראל הינה מדינה של ייעוד של נצח ואופק הקורא לתיקון המציאות. מדינה עם אחריות קוסמופוליטית המהווה את תקוות האנושות. במבט זה ניתן להבין שאתגרים רבים לפתחתנו כדי לא למעול בתפקידנו וייעודנו, אנו חוליה אחת משרשרת דורות רציפה וממלא האחריות כבירה.

וכדברי מרן הראי"ה קוק: "מְדִינָה שֶׁהִיא בִּיסוֹדָהּ אִידֵאָלִית, שֶׁחָקוּק בַּהֲוָיָתָהּ תּכֶן הָאִידֵאָלִי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת הָאשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁל הַיָּחִיד. מְדִינָה זוֹ הִיא בֶּאֱמֶת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה בְּסֻלַּם הָאשֶׁר, וּמְדִינָה זוֹ הִיא מְדִינָתֵנוּ, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם, שֶׁכָּל חֶפְצָהּ הוּא שֶׁיִּהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁזֶּהוּ בֶּאֱמֶת הָאשֶׁר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן".