יום ל"ג בעומר מתקרב ואיתו מתעוררת המחלוקת על תוקף החגיגות והתנהלותם. מחלוקת קיצונית שאינה מהססת להשתמש בהגדרות הנוקבות ביותר – מקדושה ועד אפיקורסות.
המוני העולים למירון מספרים על חווית קדושה, התעלות וכיסופים. הפתגם הידוע משווה ליום הזה את השמחה המתפרצת של פורים ואת הבכי והתחנונים של יום הכיפורים. הזמן והמקום מטפחים סוג של מסורת ומכתירים אנשים כ'אנשי מירון' ונעימות כ'ניגוני מירון'. מירון אינה רק נקודה טופוגרפית, היא שם תואר לעולם שלם שרק הולך ומתעצם.
לעומתם, רבים לא מתבוננים בחגיגה בסילודין אלא בסלידה עמוקה. תמהים כיצד יום שאינו מהתורה או מדברי סופרים התחבב על ישראל יותר משניהם. רואים פולחן של קברים, רדיפה אחרי סגולות ופסטיבל של חוויה מפוקפקת. המאמץ שמשקיעים בטלטולי הדרך, תקציבי הענק ותכנוני הגשרים והטריבונות נראים בעיניהם כבזבוז משווע וטיפוח אמונה עיוורת המוותרת על יסודות היהדות.
כנסו לנפשם של החוגגים
אפשר לסקור את הצדדים לכאן ולכאן, אפשר ומיותר. הרי מי ששואב רוח הקודש מההדלקה לא יהיה מוכן לוותר עד טיפת השמן האחרונה על העלייה למירון. לעומתו, המתעלם מעולם המושגים הנסתר יתקשה להבין אמירות שנודפות ריח של הגשמת האלוה, הפיכת שכר המצוות לחומרי והמצאות של סגולות. בויכוח הזה אף צד לא שומע את חברו, הקלרינט מחריש את האוזניים והלהט המתנגד מסרב להתחבר.
הדיון יהיה ממוקד יותר אם נבין את פשרה של התופעה. הרדיפה אחרי האקסטאזה הרוחנית או הכמיהה לגמול גשמי על התרומה לא באו משום מקום. הם נולדו מתוך מצוקה – רוחנית וגשמית – של יהודים שלא מצאו מנוח ביהדות שאותה הכירו בבתי הכנסת והמדרש. שם לא הצליחו לפרוק מעל ליבם את קשיי היום או להשיג חוויות אדירות של שמחה ודבקות. הם נפגשו עם דיבורים בקריאת התורה או שגרה יבשה של לימוד; חיי החולין נכנסו עמם לרגעי התורה והתפילה ולא חיכו בסבלנות עד שירדו מהעלייה בהר ה'. את המצוקה הרוחנית הזו ואת הקשיים החומריים ממנפים גמ"חים. הם נשענים על מנהגים קדומים של פקידת קברי קדושים ומשתמשים בהם לפרסומות אגרסיביות.
מאבק בתופעת הטסים לאומן או נוסעים לרשב"י שאינה מלווה בשינוי מתמיד ברמה הרוחנית הירודה, לא ייעשה באמצעות התבוננות מן הצד וצקצוק מתנשא בלשון. חייבת להיות אלטרנטיבה והיא חייבת להיות אותנטית וסוחפת, כמעט כמו הנסיעות לקברי הצדיקים.
יש אלטרנטיבה
האלטרנטיבה תלויה בהפיכת בתי הכנסת שלנו לקדושים יותר, שיעורי התורה שלנו ליותר נעלים והתפילות שלנו למרוממות יותר. בכך הקדושה לא תתרכז בציוני מקומות ובזמנים מסוגלים ותתפשט על כל עבודת ה' היומיומית. אם נשים רבות היו יודעות שאת בעיות הפרנסה שלהם הם יפתרו בבכי מתייפח בתפילת שמונה עשרה שגרתית, הן לא היו תורמות לישיבה עלומת שם או קונות נר עם קדושה חשודה. האלטרנטיבה תהיה גם אם נתוודע יותר לקשיי החיים ונספק תחליף לאמירות ההרגעה והבטחות הניחומים מבית מדרשם של העסקנים. אם היו יהודים רבים מרגישים שאלו המתנגדים אכן חיים בקרבם, מקשיבים לליבם ומודעים לבעיותיהם, הם לא היו פונים לקברי צדיקים בגליל או באוקראינה משל היו חברות ביטוח רוחניות.
באופן זה, נוכל להתמודד עם מצוקה רוחנית ועם תחושת חוסר אונים של קשיי פרנסה ורפואה. כך, נוכל להתנגד באופן ממוקד יותר לכל עיוות של חוויה דתית ומאידך לא נתייחס בביטול לצימאון עצום שקיים בציבור. דומני, שבדרך הזו במקום להותיר מקום לאחרים המשקים את הצמאים חומץ נוכל להרוות אותם במיץ הרימון שאת קליפתו המרה זרקנו.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים