קשה להאמין שהרבנות הצבאית הוציאה ספר כזה

בימים האחרונים הגיע לידי הספר 'פסיפס', חיבור מקיף הסוקר את מכלול הדתות הקיימות בצה"ל תוך כדי פירוט דתם ואורחות חייהם, כפי שהמחבר כותב בהקדמת ספרו:

"צה"ל על כלל יחידותיו, משרתים שכם אל שכם חיילים מרקע שונה המשתייכים לדתות ועדות שונות. יחד הם יוצרים רקמה אנושית ייחודית. זהו פסיפס מרהיב, המורכב מחלקים קטנים  ומשמעותיים, כשלכל חלק בפסיפס יש מקום מיוחד משלו ובלעדיו יהיה הפסיפס חסר בשל צבעו ובשל ייחודו. השירות הצבאי המשותף והייחודי, יוצר את התשתית למפגש הראשוני ולהיכרות של כל חלקי הפסיפס הישראלי… הכרת תרבותו של האחר יוצרת רעות, שותפות ומחויבות, התומכות כולן במשימה  הצבאית. הספר פותח צוהר להיכרות עם הדתות והעדות השונות ומאפשר למידה ומפגש בלתי אמצעי עם העולם התרבותי-דתי העשיר שממנו הגיע החייל. ספר זה הוא כלי עזר למפקד בבניית נדבך  אישי ומקצועי בקשר זה".

אני מניח שמגמת הכותב הייתה חיובית ויתכן והשיקולים שעמדו בפניו לא הותירו לו ברירה אלא דחקו בו לפרסם את מחברתו, אך אין הדבר פוטר אותנו מלבחון את ההשלכות הבעייתיות והמסוכנות בספר זה. לכן אני מבקש בשורות הבאות לבחון את הנחת היסוד העומדת בבסיס מהות הדברים ויותר מכך בהקשר המערכתי, קרי צה"ל ובפרט הרבנות הצבאית, בו מתפרסמים דברים אלו.

חז"ל מלמדים אותנו במדרש כי 'בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים', ושנים מהם 'שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם', בתוככי הגיהנום הגלותי שמרה האומה המתגבשת על הזהות הישראלית כעומדת בפני עצמה ומשמרת את ייחודה מכל אינטגרציה תרבותית, על אף היותה בלועה באם כל התרבויות מצרים, שבלעה לתוכה את נתיניה. אמנם במצרי גלותו טרם עמדו אבותינו למרגלות הר סיני וקוים בהם "והייתם לי סגולה", אעפ"כ עמנו שמר על זהותו, ולא זו בלבד כי אם מקורח ובזכות הנבדלות הבלתי מתפשרת חולל את זהותו הישראלית אלוקית, וכפי שניסח זאת מרן הראי"ה קוק זצ"ל: "והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי".

המניפסט 'פסיפס', עשוי על פניו להיות יוזמה מתבקשת להכיר את עולמם של אלו המשרתים לצידנו כתף אל כתף, ולו היה נכתב כמחקר של גוף חיצוני העורך סקירה אנתרופולוגית קצרה וטכנית כדי לתת מענה למפקדים להבנת אורח חייהם של פקודיהם בצבא, יתכן ולא היה מנוס מלהעלות את הדברים על הכתב. אך לחיבור היוצא מתחת ידה של הרבנות הצבאית יש משמעות אחרת לגמרי בעצם ההכרה ומתן הלגיטימציה לריבוד של דתות בתוך צה"ל. הנחת יסוד בסיסית אמורה להיות כי אזרחי ישראל בעלי דתות שונות המשרתים בצה"ל עושים זאת מתוך נאמנות אזרחית למדינה בה הם חיים, הם מהווים חלק מצבא יהודי-ישראלי, ודתם הנבדלת היא עניינם האישי. הצבא (כמובן!) מכבד את זכותם לנהוג לפי מצפונם הדתי, אך הוא אינו יכול לתת לכך הכרה והגדרה רשמית היות וצה"ל הוא צבא יהודי וזאת היא דתו ולא אחרת.

כאשר מבינים, במבט עמוק יותר, את הזרמים התת קרקעיים הרוחשים בחברה הישראלית ובפרט את אלו שחדרו לצה"ל, וכשרואים נכוחה את הרקע למלחמת התרבות בה אנו נתונים בעשורים האחרונים, כפי שנראה להלן, אין מנוס מלראות בחיבור זה כשל ופליטת קולמוס ארוכה ויוזמה מסוכנת ביותר.

קצת רקע על התרבות הרווחת כיום, כל בר דעת ער לאסטרטגיה הלוחמנית והנמרצת של השמאל בישראל בערכי יסוד שמהווים את בסיס קיומה של מדינה יהודית, מאבק שניטש בחברה הישראלית בסיועם 'הנדיב' של גורמי חוץ עתירי ממון ושליטה. היעד הוא ברור: הפיכת העם היושב בציון למדינת כל אזרחיה, לחמוס ולרוקן אותו מנכסיו ההיסטוריים וזהותו השורשית, כמו האתוס ההזוי חסר האחריות של שמעון פרס וכשם ספרו "מזרח תיכון חדש".

לאמיתו של דבר, יריית הפתיחה למהלך זה החלה בהסכמי אוסלו בתחילת שנות ה90 שבמהותם נועדו לרסק את הזהות היהודית על מכלול משמעויותיה בחתירה ליצירת סטרוקטורה ישראלית קוסמופוליטית, נאיביות לחשוב שהמשוואה הייתה 'שלום מול שטחים', ואפילו לא שנאת המתנחלים. גם אם לרגע נסכים עם ההסכם שנחתם, היתה זאת זריית חול בעיניו של הציבור ישראלי שליהגו לו סיסמאות נבובות של שלום, אחוות עמים, כלכלה חופשית ועוד מלל על חזון אחרית הימים, כמיטב הדמגוגיה הידועה של השמאל הישראלי בעוד שהיעד היה ברור, טשטוש מורשתו וייחודיותו היהודית הארכאית (לשיטתם..).

עקירת שטחי ארץ ישראל ומסירתם לאויבינו שבאו בעקבותיהם, מעולם לא היו תכלית בפני עצמה או המטרה הסופית, הם היוו אבן דרך בניסיון לריקון החברה הישראלית מנכסיה ההיסטוריים שהקשר לארץ נחלת אבותיו ביטא אותם. עקירת שטחי א"י ביקשה לעקור את שורשינו מהקשר הנצחי של האומה לדורותיה ממורשת אבותינו, על מנת ליצור את הישראלי החדש, תלוש מעברו ונטמע במרחב התרבות המערבית.

יתכן שאף מסירת מפתחות הר הבית לידי הוואקף בזמנו ע"י משה דיין, נבעו מהרצון להשתחרר מהעול 'הדתי' מידי שטומן בחובו מקום המקדש ובפרט ההקשר ההיסטורי וערכי שלו.

גל נוסף לו אנו עדים בשנים האחרונות מסע של אינדוקטרינציה מתוכננת בשיטתיות לטשטש את הייחודיות התרבותית שלנו כעם יהודי לכדי ישראליות קוסמופוליטית, היעד ברור: פוליטיקה של  זהויות המבטאת יעד אסטרטגי לקראת פירוק חברתי, כינונה של חברה אזרחית נטולת מעמדות ומחיצות, כ'נאום השבטים' האומלל של נשיא המדינה הקודם שביקש לכונן סדר ישראלי חדש תוך מחיקת 'אשר בחר בנו מכל העמים', ובניסוחו של אחד משרי החינוך בשנים האחרונות 'האחר הוא אני' מחיקת זהות עצמית כערך.

לעם ישראל יש אחריות לתיקונה של המציאות וככזה גם ניתנה לו ייחודיות נשמתית. כל ניסיון לכווץ את אופיו המיוחד ולראותו כחלק מפסיפס בתרבות העולמית, חוטא בבורות ועושק את המשמעות הבסיסית מהו עם ישראל ויעודו, כפי שכותב מרן הרב קוק בחדות: "הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, עַצְמִיּוּתָהּ, מַאֲוַיֶּיהָ הַפְּנִימִיִּים, שְׁאִיפָתָהּ, תְּכוּנָתָהּ וְעֶמְדָּתָהּ, וּבֵין נִשְׁמַת הַגּוֹיִים כֻּלָּם, לְכָל דַּרְגוֹתֵיהֶם, הוּא יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר עָמק מֵהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין נֶפֶשׁ הָאָדָם וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה".

רבנו הרמב"ם בהגדירו את שדה הלחימה הישראלי והיחס הנפשי שצריך לפעום בליבו של הלוחם, ניסח זאת 'וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה', צבא ישראלי אמור להוות מנגנון של קידוש ה' בעולם ע"י מיגור הרוע ואנשי הרשע וייעודו לחתור לעולם טהור וטוב יותר, צבא ישראלי אינו מארג של שכירי חרב שחברו יחד בשל גורל משותף לעמוד על נפשם. לצבא ישראלי יש ייחודיות וזהות ודרישה ליצור מרחב של קדושה כאמור במקרא 'וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ', בצבא ישראלי אין מקום לעבודה זרה או גילוי פולחן אליליים הנוגשים בטוהר המחנה. הגדרה זאת הפוכה לגמרי מהאופן שבא לדי ביטוי בחיבור דנן.

דבר נוסף, כידוע מתן מקום של כבוד לדת הנוצרית מהווה איסורי תורה רבים שאין כאן המסגרת לפורטם, הרמב"ם בספר המצוות בעיקר וראשונים נוספים התייחסו בחריפות רבה לממשק עם עבודה זרה הכוללים עיסוק בה ומתן יחס של כבוד לה. קשה להבין איך יוצא מתחת ידה ובאחריותה של הרבנות הצבאית תוכן הסוקר את הדת הנוצרית בנימה חיובית ועם לא מעט טשטוש עובדות היסטוריות המעדנות את מעלליה הרצחניים של הנצרות, הדת שרדפה אותנו במשך מאות שנות גלותנו וראתה בכיליונה של האומה הישראלית את תכליתה וייעודה, רדיפה תאולוגית שהייתה למכונת רצח בלתי פוסקת.

האיר את עינינו מרן הרב קוק על בהשפעתה הארסית של המינות-הנצרות ורדיפתה את עם ישראל ובפרט בחדירתה אל הקודש, "גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה הִיא הָרִשְׁעָה הַצְּפוּנָה הָאַרְסִית שֶׁל הַמִּינוּת, שֶׁהִיא מְחַפֶּשֶׂת לָהּ פִּנָּה בְּעֶצֶם הַקּדֶשׁ".

בעוד הכותב מנסה להצביע על מגמות של התקרבות בין התאולוגיה הנוצרית ליהדות ואף חמור מכך לעשות שימוש בהצהרה הריקה שלהם 'נוסטרה אטאטא', ביטול אשמת היהודים. אין כאן המקום לדון בחלקיות הדברים בהיות וההצהרה התקבלה ע"י זרם אחד בלבד של הנצרות, אך היתכן ללמד זכות על הדת שמראשיתה לא פסקה לרדוף ולרצוח אותנו?! ולא זו בלבד שספר זה קיבל את הסכמת סגן הארכיבישוף, דבר המהווה קושיה עצומה נוספת על החיבור בכללותו.

אין מנוס מלראות בחיבור זה טביעות אצבע, כפי הנראה שאינה מכוונת ע"י הכותב, של הטשטוש הפרוגרסיבי האלים שמבקש לפרק כל מארג אורגני בתואנת אחוות לוחמים ובפרט את המעוז האחרון שעומד מולו כחומה בצורה, עם ישראל ותורתו, ולדאבון הלב יש לתמוה האם ידם הארוכה והזדונית הצליחה לבלבל את ראשי הרבנות??

קטונתי, ומתוך הערכה גדולה לפועלה של הרבנות הצבאית ולעומדים בראשה, אודה אם יואילו מחברי הספר והעומדים מאחוריהם לבחון מחדש את ההשלכות שעשויות לצמוח מפרסום חיבור זה בקרב מפקדי צה"ל, שמרביתם נטולי יכולת הבחנה להתמודד עם המסרים השזורים ומבלבלים בספר זה, ומתוך כך גם להאיר את עיננו כולנו.