מעל כל הטענות להצדקת הרפורמה במשפט עומדת טענת זהב אחת של הימין: משילות! העם בחר בנו ולכן אנחנו צריכים למשול. מערכת המשפט מפריעה לנו. היועצים המשפטיים מגבילים אותנו. הפרקליטות שמה כבלים על ידינו.

הטיב לתאר זאת שר התרבות והספורט החדש, מיקי זוהר. הוא סיפר שאחרי הראיון של אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הוא "בדק היטב ולא מצא אף פתק בקלפי עם שמו של אהרון ברק עליו". המסקנה: מי שלא נבחר- לא נחשב. כפי שצעקנו בשכונה: הרוב קובע!

אז זהו, שלא בדיוק… העיקרון היה אולי טוב לשכונה, אבל הסתנן לימין רק בשנים האחרונות ואחרי השקעות מליונים של אוונגליסטים ורפובליקנים. פתאום אפשר למתג עקרונות פשוטים כמו "משילות" ובעזרתם לזרוק לפח את השופטים הליברלים הרכרוכיים. למה מי זה הפרופסור הזה מרחביה? (בעצם מתל אביב. הפרופסור מרחביה היה אביו של נביא "ישראל השנייה"…). כמה רחוק מהליברליזם של ז'בוטינסקי ובגין, אבל בעיקר רחוק מאוד מעקרונות המשילות של המקרא ושל חזון הנביאים.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הרעיון הבסיסי של התורה שקיבלנו הוא שיש רק מלך אחד: הקדוש ברוך הוא הוא מלך. ה' ימלוך לעולם ועד. את מלכותו הוא מממש באמצעות חוקה ובאמצעות נביאים ומנהיגים, שהוא אוצל עליהם מכוחו. מלך בשר ודם? יש אזכור על אפשרות כזו במקרא. העיקרון הוא ששלטון אנושי חייב להיות מוחלש ומרוסן. "רק לא ירבה לו סוסים… ולא ירבה לו נשים… וכסף וזהב לא ירבה" (דברים י"ז).

המקרא רואה בשלטון אנושי ברירת מחדל, חולשה אנושית. הוא מבין כמה מסוכן יכול להיות שלטון כזה עם עוצמה גדולה מדי. הקווים האדומים נועדו להגביל את השלטון הזה. כוח צבאי מרוסן. כוח דיפלומטי מרוסן. כוח כלכלי מרוסן. ועוד לפני האופציה המלכותית המרוסנת יש דרישה להקמת מערכת שיפוט ואכיפה. "שופטים ושוטרים תתן לך בכך שעריך" (דברים טז).

במשך שנים רבות לא לקח עם העבדים שזכה בעצמאות וריבונות, מלך. המנהיגים והשופטים קמו כשהיה צריך לטובת "ותשקוט הארץ". רק הכירסום של הפלישתים בשבטי ישראל הביא לדרישה למלך. וגם זה רק כאשר שמואל הנביא מזדקן. כאשר שמואל מעביר לאל את דרישת העם, מתוך עלבון וחוסר ברירה מופגנים, התשובה מפתיעה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ:  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם (שמואל א, ח).

כנראה שלא במקרה המפלגות החרדיות משתמשות פחות בסיסמת המשילות. הלקח היהודי הוא שכח חייב ריסון. הנביאים היו כח מרסן שעמדו בפני השלטון החזק ביותר והביעו תוכחה. החוקה המקראית דרשה ריסון של הכח המלכותי. כאשר שלמה המלך עבר על מגבלות החוקה באופן הבוטה ביותר, והירבה סוסים, נשים, כסף וזהב, הדבר הביא למלחמת אחים ולקריעת השבטים לממלכות יהודה וישראל.

אפשר להכביר מילים מדויקות על החוסר הישראלי באיזונים ובלמים. עם פרלמנט אחד, עירוב מוחלט בין הרשות המחוקקת והמבצעת, וחוסר בחוקה, הדמוקרטיה שלנו שברירית ביותר. אפשר גם לומר משהו בשבח המסורת הישראלית. אנחנו כבר לא מדינה פעוטה, גם אם עודנו צעירים בשנות ריבונות. לגמור את ההלל על מדינת ישראל וביד שנייה לנתץ את התשתית שאיפשרה את הקיים, זהו מהלך לא ישר.

לגייס את "העם הוא הריבון" לטובת מאבק בוטה על כח, זהו מהלך ערמומי. לנצל בוז אנטי אינטלקטואלי וסנובי בריא שקיים בכולנו ולהפוך אותו למניע עיקרי, זה לפנות למקומות היותר הרסניים שלנו. חברו את ההשפלות והגידופים כנגד המטכ"ל והמפכ"ל ותבינו שאין כאן מקריות.

נשיאת העליון אסתר חיות (צילום: שיר טורם, פלאש 90)

השלטון הנוכחי מעדיף שלא יהיה בית משפט עליון שיכריח אותו לבנות ממ"דים לתושבי שדרות המופקרים, לנסח פתרונות חוקיים לאי השוויון בגיוס ובגיור ולהפסיק לכלוא מבקשי מקלט למשך חודשים ושנים. פתאום זה נשמע כמו הגנה על הגר, היתום והאלמנה, לא?

וחשוב לומר, ולא כדי "לאזן": יש מקום לרפורמה במערכת המשפט. ועוד איך. יש צורך כזה. מערכת המשפט מקיימת עינוי דין של שנים ולא זהירה דיה בכבודם של החיים בעוני. נושאת פנים במשפט לחזקים והעשירים, שחומקים מאימת הדין באמצעות כספם. היא עדיין איננה מגוונת מספיק בערבים ומזרחים, לצד התיקון לטובת שופטים שמרנים בעשור האחרון. מתעלמת מאפשרויות שיקום וצדק מאחה וקהילתי. והיא אכן התיישרה לטובת ממשלת שרון הימנית בעת ההתנתקות וגיבתה רמיסת זכויות אדם של מפגינים מתנחלים, אם מזכירים חטאי עבר.

לא את שם התיקון הזה נושאים יריב לוין ושמחה רוטמן. הם מדברים בשם אליטה פוליטית חזקה, מקושרת ועשירה המתעלמת מהערכים היהודיים, המבקשים ריסון של כח שלטוני.

לכן, מדובר לא רק במאבק על דמותה הדמוקרטית של ישראל אלא גם, ואולי בעיקר, על דמותה היהודית.

אבי דבוש, מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם ומייסד תנועת הפריפריות