הרב יוני לביא מתייחס לתגובות הרבות שהתעוררו בעקבות הפוסט שפרסם נגד הקליפ של הזמר הסרוג, חנן בן ארי, ואומר כי העניין הוא רק מראה לציבור הדתי – לאומי כולו.

הפוסט המלא של הרב יוני לביא

איך קרה שפוסט חביב על קליפ של זמר התלקח לסערה מגזרית? מה גרם לכל-כך הרבה סרוגים לזנק ראש לתוך הדיון ולהתווכח בלהט כזה רק בגלל שיר ביוטיוב?

ובכן, התשובה פשוטה: הסיפור פה הוא בכלל לא חנן בן ארי. זה אנחנו. מה שקרה הציף את הדילמה הלא פתורה שלנו כדתיים לאומיים.הוא הציב מולנו מראה ומה שניבט ממנה מטלטל אותנו מאוד.

כי הרי תמיד אמרנו כך: קל יותר להתמסר לתורה ולהפנות עורף לחיים. או לחילופין: להיסחף אחרי החיים ולהתעלם מהתורה. אבל הדבר הנכון באמת, והוא גם רצון ה' מאיתנו, לשלב ביניהם. וזוהי הדרך הדתית לאומית שמנסה לכלול בתוכה תורה ומדע, מדינה וצבא, צניעות ופתיחות, מסורת דורות והשכלה מודרנית. אלא שכל זה נראה יפה בתיאוריה.

בפועל, השילוב ממש לא פשוט. הוא מאתגר ומבלבל וגם גובה מחירים לא פשוטים. לפעמים, בעיקר כשאנחנו רואים את אחוזי עזיבת הדת הגבוהים בציבור הדתי-לאומי, מתעוררת בנו איזו מחשבה מפחידה שאולי זה לא באמת עובד. ואז כשמגיע בחור חובש כיפה ומצליח בגדול ו'כובש את העולם', ועדיין שם ה' נישא על שפתיו והתכנים שהוא מייצר מבטאים ערכים יהודיים – הלב שלנו מתמלא מגאווה.

אנחנו מוצאים את החיזוק שכל הזמן חיפשנו שהחלום אפשרי. שניתן "להיות קדוש ולהישאר נורמלי, להיות חופשי בלי לעשות כל מה שבא לי". ומצד שני, אם פתאום מתגלים סדקים בתמונה היפה הזו וההלכה נדחית הצידה מפני צורך אומנותי, מתעורר פחד בלב של כולנו שהשילוב הזה לא באמת אפשרי.

שצדקו האומרים שאנחנו אוחזים בחבל משני קצותיו ובמוקדם או במאוחר זה יתפוצץ לנו בפנים. וכמובן שעל הדרך צפות השאלות שכל אחד מאיתנו מתחבט בהן (אמור, לפחות) בעצמו: מה המקום שההלכה תופסת בחיי? עד כמה אני הולך איתה עד הסוף או שבמצבים מסוימים אני בוחר להקשיב לקולות אחרים שנשמעים בתוכי? ואולי מלכתחילה אני מתייחס אליה בתור המלצה בלתי מחייבת השמורה לרגעים ולמקומות בהם אני מתחבר אליה?

עד כמה אני מושפע מהסביבה החילונית שאני חי ופועל בתוכה ועד כמה אני משפיע עליה? האם נוח לי להחצין את הדתיות שלי כשאני בחברה שונה ממני או שאני מעדיף להצניע אותה? באיזו מידה סולם הערכים, סדר העדיפויות, עולם התוכן התרבותי שלי, הם יהודיים ובאיזו מידה חילונים-מערביים? ומעבר לכך – מה מקומם של 'רבנים' בחיי ובאיזה תחומים אני מצפה מהם להשמיע את קולם?עד כמה אני פתוח לקבל ביקורת על ההתנהגות שלי ועוד יותר על רמת הדתיות והצניעות שלי או שהדבר מרגיז ומקומם אותי?

בקיצור, חברים, הסיפור הוא ממש לא קליפ ביוטיוב. הוא החיים שלנו. או כמו ששר זמר אחד שאני מאוד אוהב: "אני רוצה מיזוג, הופך הפכים לזוג, אבל בשביל שזה יהיה תענוג, אני צריך כיוון, איזון". ואת האיזון הזה עוד לא מצאנו. אני רק מקווה שאנחנו עדיין מחפשים.