זה לקח לשר המשפטים יריב לוין פחות משבוע מרגע השבעת הממשלה, אבל מבחינתו זהו אחד מרגעי השיא שהוא חיכה לו כל הקריירה הציבורית שלו.

"חברי הכנסת, בכוונתי ליזום שורה של מהלכי חקיקה אשר יאפשרו את שיקום מערכת המשפט, את איזונה ואת השבת אמון הציבור בה. אפעל על מנת להחזיר את מערכת המשפט למסלול הציוני הקלאסי, כך שבמשוואה – יהודית ודמוקרטית – יקבל הצביון היהודי של המדינה את משקלו הראוי והמכריע".

לא, את הדברים האלו לא אמר יריב לוין בנאומו הדרמטי השבוע, אלא כבר בתאריך 9 מרץ 2009 במהלך נאום הבכורה שלו בתור חבר כנסת, וכדי להבין את הלך הרוח שלו היום, טוב שיחזור לדבריו לפי 14 שנים.

מי שטוען שהתזמון הצמוד לדיון מעורר המחלוקת בבג"ץ בעניין העתירות נגד דרעי הוא מכוון כנראה לא מכיר את לוין, מכיוון שכאשר בוחנים לאחור את המסלול שעשה לוין ואת האמירות הפומביות שלו לאורך השנים, ברור שלוין מגיע עם משנה סדורה, ולא לפי רוח התקופה.

בניגוד לבנימין נתניהו שתמיד ניצב כתף אל כתף עם המערכת המשפטית ובפועל הגן עליה מכל משמר (לפחות עד שזה הגיע לשולי גלימתו), אצל יריב לוין זה טבוע עמוק ב-DNA, חלק בלתי נפרד מהדמות הפוליטית שלו ובבסיס תפיסת עולמו.

נתניהו ולוין במליאה (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

בית הגידול שלו מהילדות בקטמון כבר היה בין אנשי האצ"ל. עטפו אותו תמיד בני משפחה וחברים שהיו בשדרה המרכזית של אנשי תנועת החירות והליכוד, וכפי שהוא אוהב להזכיר, מנחם בגין בכבודו ובעצמו היה הסנדק בברית המילה שלו.

דרך ארוכה עבר לוין מאז לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, שם גם פעיל בתא הסטודנטים של הליכוד, ועד שהתייצב מול המצלמות באולם 'ירושלים' במשכן הכנסת והכריז על המהפכה המשפטית השנייה של ישראל.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הצהרת לוין, ארכיון (צילום: סרוגים)

שווה לחזור רגע לחקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" בתחילת שנות ה-90 שעבר ביוזמת  קומץ חברי כנסת וברוב זעום של 32 תומכים, ונוצל על ידי נשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק לשינוי יחסי הכוחות בין רשויות השלטון, מבלי שמישהו האציל את הסמכות באופן רשמי ובטח שלא על דעת חלק ניכר מתומכי החוקים בשעתו.

שופטי בג"ץ (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

כוחו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הלך וגבר עם השנים, מה שלדעת רבים במחנה השמרני בישראל שינה את אופייה הדמוקרטי של המדינה וגרם לעיוות באיזון בין הכנסת והממשלה לבין השופטים.

כאן נכנס לתמונה יריב לוין.

"לא הכל שפיט"

14 שנים הוא חיכה לרגע הזה, שבו יתאפשר לו לאחוז בתפקיד שעשוי להוביל לשינוי אליו הוא מייחל תקופה ארוכה, יחד עם רבים וטובים. ואם לחזור שוב לנאומו הראשון בתור חבר כנסת אי שם בשנת 2009, אפשר לשמוע את זה כבר אז בצורה הכי ברורה שיש.

"יש לבצע מהפכה של ממש במערכת המשפט. לא הכל שפיט, ושופטים המחזיקים בעמדות קיצוניות הסותרות ערכים בסיסיים המשותפים לרוב העם, אינם כשירים להכריע בשאלות ערכיות, שהן עניין של מדיניות והשקפת עולם".

עוד הוא אמר אז: "אין הכוונה, חלילה, להרוס את המערכת, כפי שמנסים לצייר זאת המושכים בחוטיה. ההיפך הוא הנכון. אני מבקש להשתתף במאמץ להציל את מערכת המשפט מידי חלק מראשיה, אשר שכחו זה מכבר מושכלות יסוד בשיטה הדמוקרטית, ובפסיקותיהם הם מפוררים את יסוד השיטה  – עקרון הפרדת הרשויות."

אגב, אומרים שאחרי שהוא סיים את הנאום ההוא, פנו אליו חלק מהשומעים ואמרו לו שמומלץ לו לחפש נושא אחר, כי הסוגייה הזו "לא מעניינת את הציבור". לוין הקשיב, המשיך הלאה אבל נשאר נאמן לדרכו.

לאורך השנים בכנסת ובממשלה לוין ניסה להרים את הדגל המשפטי, וכל פעם היה בלם אחר – לעיתים בקרב השותפים בקואליציה כמו לבני או כחלון ולעיתים על ידי נתניהו עצמו.

גם את הטענה שלוין בא לשרת את האינטרסים של נתניהו שווה לבחון מחדש. אולי זה בכלל הפוך – לוין "מנצל" את העובדה שסוף סוף נתניהו קשוב לצורך לשנות את פני הרשות השופטת?

זמן האמת הגיע

הפעם המחנה הלאומי ניצב לראשונה איתן ומגובש על הצורך לעשות שינוי עומק על מנת להסיט את כיוון הספינה, ולוין הוא זה שנבחר להיות על מושב הקפטן.

עם רוח גבית ציבורית וקואליציית "ימין על מלא" של 64 חברי כנסת, שר המשפטים החדש יכול לעשות דברים שאולי הוא לא האמין שיתאפשר לו.

ממשלת נתניהו בבית הנשיא (צילום: אוליביה פיטוסי/פלאש 90)

חובת ההוכחה מוטלת עליו, להוביל את המהפכה המשפטית השנייה של ישראל בתבונה ובעדינות אבל בלי להתקפל מפני רוחות הזעם המנשבות בתקשורת ובמערכת המשפט.

לוין הבטיח שהוא בא לתקן ולא להרוס. ההצלחה שלו תהיה ההצלחה של כולנו, עכשיו זה זמן האמת שלו, ללא תירוצים וללא עיכובים.