הפייבלמנים
לפני שהסרט "הפייבלמנים" מתחיל, מופיע הקולנוען היהודי-אמריקני הוותיק סטיבן ספילברג המסך ומודה לצופים על שבאו לצפות בסרט האישי ביותר שלו על מסך גדול.
מהדקה הראשונה- ספילברג מסביר את מעלותיו של הקולנוע, ועל חוויית הצפייה המיוחדת דרכה הוא מאחד את הצופים כקהילה. גם בסצנה הראשונה של הסרט עצמו, הדמויות פותחות בתשבחות נלהבות לקולנוע.
זה אמנם סרט אוטוביוגרפי, שמספר את סיפור התבגרותו של ספילברג עצמו – אבל ניכר שספילברג מזדהה עם המדיום הקולנועי עד כדי כך שהוא חולק אתו את מרכז הבמה בסרט, ומשמש לו דובר נלהב.
עלילת הסרט:
הסרט מתמקד בסמי פייבלמן (גבריאל לבל) בן דמותו של ספילברג הצעיר, ובמשפחתו הגרעינית. אביו ברט (פול דנו) הוא מהנדס מבריק שרוצה שבנו ילך בדרכו, ואמו מיצי (מישל ויליאמס) היא פסנתרנית מחוננת והרוח החיה של המשפחה.
הצופים עוקבים אחר תהליך התבגרותו של סמי, שהתאהב בילדותו בקולנוע והעביר את נעוריו ביצירת סרטים.
אהבתו לקולנוע ומסירותו למלאכה הזו מספקות לסמי שיאים של יצירה והגשמה עצמית, אך גם מלוות את התהפוכות השונות שעוברות עליו: הקשר המורכב עם אמו, שמעוררת בו השראה, אך מתמודדת בעצמה עם קשיים נפשיים; מעברי הדירה של המשפחה בעקבות מקומות העבודה השונים של אביו; ההתמודדות עם בריונות ואנטישמיות וכיוצא באלה.
סיפור אהבה
הסיפור שלאמתו של דבר מחזיק את הסרט הוא סיפור האהבה של סמי עם הקולנוע דווקא.
העלילה של מערכת היחסים הזו עוברת בכל התחנות החשובות של רומן ראוי לשמו: המפגש, ההתאהבות, המשבר, החזרה זה לזרועות זה וכולי. בהתאם, רגעי השיא של הסרט מתמקדים בסמי כקולנוען ולא במשפחת פייבלמן. כאשר סמי צופה בסרטים, מצלם אותם, עורך אותם ומקרין אותם – "הפייבלמנים" משלהב ומושך אחריו את הצופים.
הרגעים המשפחתיים, לעומתם, מרגישים מלאכותיים למדי – ועל אף שהדמויות מבוססות במפורש על בני משפחתו של ספילברג עצמו, הן לוקות בחד־ממדיות כלשהי. אביו מגולם בצורה די אנמית, ואמו – שאמורה להיות מעוררת הערצה אך גם פגומה ופתטית – בעיקר מעצבנת.
מנגד, הדמויות מעוררות ההשראה באמת הן המנטורים האמנותיים של ספילברג, שמגיחים להופעות קצרות בסרט: הדוד בוריס (ג'אד הירש) והבמאי ג'ון פורד (הופעת אורח של הבמאי דיויד לינץ') משיאים לו שניהם עצות חשובות ומספקים את הרגעים האפקטיביים ביותר בסרט.
אולי יום אחד תהיו ספילברג
בכל הנוגע לרעיונות שמקופלים בו – "הפייבלמנים" מאכיל את הצופים בכפית, אבל זה לא מאפיל על המבט מלא הקסם שהוא מפנה לכוחה של האמנות.
ספילברג לא חושש לעסוק במחיר שכרוך בהתמסרות לחיי הקולנוען, אך הוא גם מצדיק בהחלט את הבחירה הזו: אם תדבקו בחיים כאלה, אולי תהיו ספילברג. אם לא תדבקו בדרך הזו, תוכלו לכל הפחות ללמוד על ראשית הביוגרפיה שלו מהצפייה בסרט, ולזהות בו אוסף אזכורים להיסטוריה הקולנועית שלו.
גם למי שאיננו מעריץ של ספילברג, מדובר בסרט ארספואטי מלמד, שנעשה מתוך כנות ואהבה יוקדת למקצוע – וסופו האופטימי משאיר טעם של עוד.
בשנייה שסמי אמר ללוגן הבריון שהוא אולי יעשה סרט על מה שקרה, אני שמחתי כל-כך. שבירה מאוד יצירתית של הקיר הרביעי, עד שהיא כמעט לא שבירה בכלל.