כשהצפירה בוקעת ברעידתה הצורמת אני חוזר להיות ילד.

עומד מביט לכל הכיוונים. לא יודע לאן אני אמור להסתכל..

והיא ממשיכה ורועמת לה. אולי אל הרצפה? או פשוט קדימה?

אל הקיר?

ומה אני אמור לחשוב? על כל ששת המיליונים בבת אחת?

או אולי רק על סבתא ומה שעבר עליה?

אולי אתמקד בילדים שירו בהם על גדות נהרות קפואים?

או בזקנים החתוכים? והצפירה ממשיכה עולה ומרטיטה

אני מגניב מבטים בשאר האנשים, מה הם עושים?

ומה אם יתפסו אותי מציץ באמצע הצפירה?

אני יודע, סתם לעמוד ולכבד את זכרם.

אבל שוב אני נזכר בילד הקטן שנבוך ולא יודע מה לעשות,

הוא יודע רק דבר אחד, בהחלט אסור לצחוק!

רק לא זה! ודווקא אז עולה צחוק מתגלגל

העולה במעלה הגרון מתיישב סמוך לשפתיים,

והילד מתנענע כלולב וכיהודי כמוש מול מגלבי הצוררים

שסידור נופל לו תחת ידו והם בועטים בו ומושכים בזקנו.

הוא מנסה להחניק את הצחוק ועולה לו חיוך מבויש,

והיהודי מחניק את האנקות כי הוא יודע שזה רק יגביר את המכות,

ולילד משתחרר צחוק מתגלגל וכבוש.