החינוך המשפטי בישראל לטובת הביקורת השיפוטית מתבסס על הרציונל החוקתי המכונה "הגנה על ערכי היסוד".

לפי רציונל זה, משום שהאדם המערבי נוכח לדעת במאה העשרים של המאה הקודמת כי בשם ערכים אחרים הוא עלול לחתור תחת הערכים הדמוקרטיים והליברליים – הוא יצר מנגנונים משפטיים בדמות חוקה וביקורת שיפוטית לאכיפתה, כדי שהללו יעכבו אותו בעת מצבי משבר וליקוי מאורות מלפעול בפזיזות כנגד ערכי יסוד בהם הוא מאמין.

החוקה היא בעצם מנגנון שנועד "להגן על עצמנו מפני עצמנו" – בדומה למתואר במיתולוגיה המפורסמת "יוליסס והסירנות".

אלא שבישראל אין המשל דומה לנמשל בגלל שני הבדלים מובהקים: הראשון, הציבור בישראל לא ביקש שיקשרו אותו לתורן הספינה. כלומר, במסגרת "המהפכה החוקתית" חוקי היסוד שודרגו למעמד של חוקה ללא הסכמה ציבורית רחבה.

השני, הציבור לא העניק לאף גורם שלטוני את הסמכות להשאירו כבול לתורן הספינה. כלומר, לא ניתנה סמכות מפורשת לבית המשפט העליון לבטל חקיקה ראשית וחוקי יסוד. לפיכך, תיקון פגמי "המהפכה החוקתית" ייעשה על־ידי חיזוק הלגיטימיות החוקתית והפוליטית של הביקורת השיפוטית.

לשם כך יש להגדיר כי הביקורת השיפוטית אינה "סוף פסוק" של ההליך הפוליטי אלא חלק מדיאלוג בין הרשות הנבחרת לרשות השופטת – כאשר זכות "המילה האחרונה" נתונה בידי הציבור ונציגיו בדמות פסקת ההתגברות.

פסקת ההתגברות תסייע לשופטים לשקם את מעמדם

לפסקת ההתגברות תפקיד חשוב נוסף – והוא לסייע לשופטים לשקם את מעמדם הציבורי. מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת "משפטים" של האוניברסיטה העברית, על־ידי עו"ד אהרן גרבר ופרופ' יוהנתן גבעתי, מציג כי הזרז העיקרי לירידה ניכרת באמון הציבור ברשות השופטת, וכנראה היחידי, הוא המהפכה החוקתית.

המחקר שולל סיבות אחרות לירידה הדרמטית באמון הציבור בבית המשפט ומאושש את הטענה כי הסיבה לכך היא המהפכה החוקתית ומהלכי ההמשך שלה בהן נטל בית המשפט סמכות לביטול חקיקה ראשית וחוקי יסוד.

ירידת אמון הציבור ברשויות הנבחרות לא מצדיקה המשך פגיעה ברשות השופטת

כנגד מחקר זה יש שטוענים כי אמון הציבור ברשויות הנבחרות נמוך אף יותר. על כך יש להשיב: אחת, טענה זו נכשלת בכשל טו-קווקווה (Tu Quoque). כלומר פגיעה באמון הציבור על־ידי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת אינה מצדיקה אופי פעולה דומה על ידי הרשות השופטת.

שתיים, המחקר מצביע על ירידה דרמטית דווקא ביחס לרשות השופטת, בניגוד לשאר הרשויות הנבחרות. שלוש, לרשויות הנבחרות ישנן מנגנוני ריסון אפקטיביים אל מול ירידה באמון ציבור – בחירות תקופתיות.

ארבע, והכי חשוב, מטרת המחקר, ככל הנראה, היא לסייע לרשות השופטת – ולא להכשילה. לדידי, טענת הנגד אינה תורמת למגמה זו, אלא משאירה את הרשות השופטת להתבוסס בכישלונה בנוגע לאמון הציבור.

פסקת ההתגברות נועדה להגן על השופטים

בעקבות כך יש לשאול: כיצד פסקת ההתגברות מסייעת לרשות השופטת לשקם את מעמדה בעיני הציבור? דרישה מן השופטים לרסן את עצמם מלפסוק בסוגיות פוליטיות תהא לשווא, שכן מרגע שהכוח בידם – הפיתוי גדול מדי לעשות בו שימוש. פסקת ההתגברות מסייעת לשופטים בתור מנגנון ריסון כדי "להגן על השופטים מפני עצמם" ובכך לשקם את אמון הציבור בבית המשפט העליון.

חשוב לציין כי מלבד הלגיטימיות הנפסדת של בית המשפט העליון, המפסיד הנוסף בשל ירידת אמון הציבור בבית המשפט הוא הציבור עצמו. במקום שהציבור יאזין לשופטיו, הרוצים לרוב בטובתו, ויאמץ את פסיקותיו הטובות – הציבור דוחה אותן על הסף בטענה, כי הללו שולטים ללא לגיטימיות וללא יכולת החלפה.

אומנם פסקת ההתגברות אינה מבטיחה שבסוף התהליך הפוליטי תופק התוצאה הטובה ביותר, אבל באמצעותה יגדלו הסיכויים שהציבור יהיה קשוב יותר לבית המשפט.

כאשר הביטחון העצמי־ריבוני של הציבור ישתקם, כי זכות "המילה האחרונה" נתונה בידיו, חלקים מן הציבור יפסיקו לסווג את בית המשפט העליון כמתחרה לו – וילמדו את פסיקותיו ואולי אף יזדהו עמן, ובהתאם אולי אף יאותתו לנציגים שלא לשנותן, לפי הצורך.

 

ד"ר שאול שארף הוא מרצה למשפט חוקתי במרכז האקדמי פרס ברחובות וסגן עורך מגזין בית המשפט