לרוב, אני לא קורא חדשות. מעדיף להתעסק בתוכן ענייני יותר. אולם בשבועות האחרונים גוגל מקפיץ לי מגוון חדשותי מותאם אישית, שכל כולו עוסק בפחד. לא, אני לא מקבל מחקרים חדשים על חווית הפחד או המלצה לסרטי אימה טובים, אלא פשוט מקבל ללא הפסקה מאמרי דעות של כותבים, בשלל נושאים, שכולם מפחדים.

ד"ר איתי מרינברג מיליקובסקי מפחד שהתורה היהודית תימחק מעל פני האדמה, ד"ר מאיר בן שחר מפחד שנקים את בית המקדש, הרב טוביה ברמן מפחד על הנשמה של הציונות הדתית, הרב שטרנברג מפחד מהעולם המזוהם שבו אנו חיים, וכל זאת רק באתר סרוגים.

אם נפתח את Ynet נגלה ששרה חביב מפחדת מפסקת ההתגברות, נחום ברנע מפחד על המדינה הדמוקרטית, אבי יששכרוף מפחד על הצבא. ואם תקפצו רגע להארץ תגלו שגם שם יהושע (ג'וש) בריינר מפחד מהיעלמותו של הסטטוס קוו בהר הבית, חן מענית מפחד מפסקת ההתגברות ועוד רבים. מעניין מאוד שאם נקפוץ כמה שנים אחורה בזמן, אנחנו נגלה את אותם פחדים מהצד השני – הפחד משליטה של ביה"מ העליון, הפחד שהמדינה שלנו תאבד את זהותה הדתית ועוד. 

מה קורה פה? למה הקורא הממוצע הפותח אתר חדשות מרגיש כאילו הוא בחלק המותח ביותר בסרט אימה? ואיך זה שתמיד הצד שחושב אחרת ממני הוא הדמות הרעה בסיפור?

התשובה לזה פשוטה ודיי עצובה, פחד הוא אחד הכלים הכי חזקים שיש לנו להניע אנשים. כדי לפחד ממשהו לא צריך להיות אינטלגנטיים מדי, פחד הוא דבר מאוד טבעי. אנחנו מוכנים לעשות הרבה מאוד רק כדי למגר אותו – לשלם למי שסוחט אותנו, ללכת לרופא הכי מומחה, לשכור חוקר פרטי, להילחם על חיינו או להצביע למי שאומר שיגן עלינו. כדי להפחיד אותנו לא דרוש הרבה, בסך הכל צריך דמות מרושעת שעליה נוכל להצביע ולומר "הצבועים באים". "הערבים נוהרים לקלפי", "רק הקול שלך יקבע איזו מדינה תהיה" אלו דוגמאות לשימושים ציניים בפחד שלנו כדי לגרום לנו לעשות דברים, הפחד שגורל העולם כולו מוטל על כתפינו.

מעולם לא אהבתי להיות נושא הבשורה, אבל העולם לא קורס. נכון, אולי יהיו שינויים שלא נאהב, ייתכן שאפילו נצטרך לצאת מאיזור הנוחות שלנו, אבל ככה זה בחיים. החיים דינמיים, ויש סכנות גדולות יותר הן לתורה והן למדינה מאשר פסקת ההתגברות או השר לביטחון פנים.

אז למה אנחנו חיים ככה? התשובה היא שטחיות. ככל שאנחנו נהיים שטחיים יותר, אנחנו נוטים לקבל יותר בקלות דעות קצה והפחדות. השטחיות נובעת מ-2 נקודות עיקריות: ידע ושייכות.

תתארו לכם שאתם שומעים בפעם הראשונה על היהדות, ומספרים לכם שאם אתם מחללים שבת אז סוקלים אתכם. כנראה שתפחדו.. אבל מה יקרה אם תלמדו קצת, ותגלו שרק על חילול שבת במזיד ומתוך כוונה להכעיס וליד עשרה עדים מישראל שהתרו בכם לפני – רק אז אתם נסקלים? פתאום זה קצת פחות מפחיד…

כשאנחנו לא יודעים אנחנו מפחדים, "פחד מהשם מגביר את הפחד מהדבר עצמו" לימד דמבלדור את הארי. הידע הוא הכלי החזק ביותר למגר את הפחד, אבל לא סתם ידע, אלא ידע מעמיק. אנחנו חיים בעולם של overdata ומקבלים המון מידע חלקי, סותר ואף מסולף מאלפי גורמים. הדרך היחידה להילחם בפייק ניוז ובידע שטחי היא בהעמקה ולמידה.

הסיבה השניה לשטחיות היא בעיית השייכות הזהותית. בעולם העתיק ידעת מי אתה ולאן אתה שייך, היית בן הנפח או הנגר, נולדת וגדלת בכפר הקטן שלך, חבריך היו התושבים האחרים, ולכולכם מסורות ואמונות משותפות. הזהות שלך הייתה ברורה לך, ועל כן לא פחדת מפני שינויים.

העולם בו אנו חיים היום מציע לנו מגוון רב של זהויות, ועל כך יש להודות לו – אתה יכול להיות דתי או חילוני או מסורתי או דתי לייט, אתה יכול להיות הייטיקיסט, רופא, מורה, עו"ס או מנכ"ל או גם וגם וגם. אתה יכול לגור בכל מקום, להחליף דירה, לטוס, ללמוד עם חברים שאינם גרים לידך ולצרוך תרבות עם חברים אחרים מהקהילה. אתה אינך מוגבל עוד למקום, לעבודה, לדעה או לקהילה. 

אך אליה וקוץ בה, ככל שהמגבלות יורדות כך גם קשה יותר לבנות זהות עצמית. אנחנו לא יודעים מה נכון, על מי ניתן לסמוך ומי באמת חבר שלנו. ר' שלמה קרליבך סיפר שכאשר שאל סטודנטים לזהותם היו שענו לו שהם גרמנים, צרפתיים, הולנדים או נוצרים. אבל כאשר היו עונים לו סטודנטים שהם "אנשי העולם הגדול" הוא היה יודע שהם יהודים.

במשבר זהות אנשים מחפשים גורם משותף שעל בסיסו יוכלו להתחבר לאחרים. ככל שהגורם המשותף מכניס בתוכו יותר אנשים, ככה הוא יותר רדוד ושטחי. מצע פוליטי, לאום ודת הם רק דוגמאות בודדות ששימשו ומשמשים כבסיס לתחושת שייכות. כאשר אדם מרגיש כי כל זהותו מבוססת על היותו "דתי" או היותו "דמוקרטי" אז הוא לא יכול להסתכן באיבוד החלק הזהותי הזה ומשום כך הוא נוטה לקיצוניות.

ככל שהעולם שלנו מאבד את הזהות שלו, אנשים נוטים לזהות את עצמם על בסיס גורמים משותפים גדולים יותר ושטחיים יותר, וקל הרבה יותר לתמרן אותם לצרכים אישיים. לעומת זאת, בניה של זהות עמוקה מאפשרת שיח גם אם אנחנו לא מסכימים על הכל, היא מאפשרת שיתוף פעולה גם אם אנחנו חולקים בדברים אחרים ובעיקר – היא מונעת מאיתנו לפחד כי כל שינוי עלול לגרום לנו לאבד את הזהות שלנו.

כשהרב עדין שטיינזלץ זצ"ל והרב חיים סבתו יבל"א – שתי דמויות מורכבות בנוף הפוליטי – נשאלו על המגזר אליהם הם שייכים, שניהם השתמשו במשל דומה וטענו שהם פשוט לא מצליחים להיכנס ל"מגירה" המתאימה. הם אינם רואים את עצמם כשייכים למגזר מסוים או לשיטה מסוימת, אלא פשוט הם. הזהויות שלהם מורכבות מדי כדי להתאים למגזר אחד.

העולם לא קורס, אנחנו פשוט נהיים שטחיים. קל יותר לקנות כותרות בצעקות מאשר במעשים, ולתייג אנשים מאשר לבחון לעומק את דבריהם. זה לא משנה אם מדובר בסערה מגזרית סביב רב או סערה פוליטית סביב ח"כ או סערה עולמית סביב משבר בכדור הארץ, וזה גם לא משנה באיזה צד של המתרס אתה. זהות חלשה וחוסר ידע מזינים את הפחד שלנו, וגורמים אינטרסנטיים מנצלים אותו.

השינוי הזה דווקא בידיים שלנו. יש לנו יכולת לבחור איזה תוכן אנחנו צורכים – האם אנחנו ניזונים מכל מידע שרץ או חוקרים לעומק נושאים. אילו דמויות אנחנו מעריכים ומסתכלים עליהם – אלו שצועקות ועושות כותרות או אלו שפועלות בשטח בלי דיבורים. איך אנחנו בוחרים לנהל את הויכוחים שלנו עם אחרים, וכיצד אנחנו מגיבים לאנשים. 

עד היום שיחקנו במלחמת פחדים, אבל אפשר לשנות את כללי המשחק ולשחק במלחמת דעות.

זה בידיים שלנו.

יובל כהן, בוגר ישיבת מעלה אדומים וסטודנט למשפטים וכלכלה באונ' תל אביב.