הדברים שתקראו בשורות הבאות אינם קלים לעיכול וכפי הנראה עשויים ליצור אי נוחות אצל לא מעטים. התלבטתי רבות אם לפרסמם וברור לי שיגרמו להתמרמרות אצל חלקיכם, אך אנו מחויבים לאמת גם אם קשה היא! ישנן אמירות ותפיסות שנדרש שנים כדי לבחון את אמיתותן. ה' יהא בעזרנו שנכוון לאמת.

מזה כמה חודשים מתנהל דיון ברשתות החברתיות סביב טענות מעט תמוהות על אחד מגדולי הרבנים שניקיון כפיו וטוהר נפשו אינם מוטלים בספק, ומעת לעת חבריי דואגים לשלוח לי עדכון בעניין, ולאחרונה בחוסר אחריות חשפו את שמו באתר חדשותי ובקריאה לרב לטהר את שמו.

למרות ששמעתי עדויות מהנוגעים בדבר, הרי שזה לא רלוונטי ולא מעלה ולא מוריד, היות ואיני נמנה על חברי בית דין המוסמכים לדון בכך ולכן אין בדבריי התייחסות לטענות שמקומן להתברר בבית הדין בלבד, כל עיסוק בפרהסיה בסוגיה הינו בבחינת רכילות הוצאת שם רע, לה"ר, הכפשה ויצירת אוירה ציבורית המכשירה את הקרקע למשפט שדה ועיוות דין. לכן למען היושרה אתייחס להלן למהות הדברים ולא לדיון השערתי חסר בסיס ואחריות.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב צבי טאו. ארכיון

ברצוני בשורות הבאות לנסות ולהבין מה גורם לרבים וטובים ובעיקר לרבנים המוגדרים 'קשובים', לפצוח במלל טהרני ודיון ספקולטיבי ובעיקר אמוציונאלי קבל עם ועדה, כאחרוני העיתונאים שמוכרחים למכור חדשות מרעישות. והרי בדיני נפשות עסקינן. וכי בכזאת רדידות עוסקים בהם בכיכר העיר? עד היכן נישא את החרפה הזאת בעבור חופן של לייקים? שכחנו את גדרי הלכות עדות? בפרט כאשר המציאות אינה מחייבת זאת ולא עסקינן בחשש לשלום הציבור, ובכך הם רומסים גופי הלכות ופוגעים בכבודה של תורה ולומדיה. ובעיקר כשבפניהם ניצבת אישיות שצדקותה ומוסריותה אינה מוטלת בספק. היושרה הבסיסית היא לקיים בו לפחות 'בצדק תשפוט עמיתך' טרם הטענות הושמעו והוכרעו בבית דין, וכל עוד לא הוכח אחרת חזקת החפות עומדת לו. אם כך מדוע אצה להם הדרך ללהג זאת ברשות הרבים, וכי אחריות לטוהר מוסרי פועלת רק לצד אחד?

אציין כי הרב דנן, ידוע כאחד מגדולי תלמידי החכמים שהטביע חותם עמוק על עולם התורה בהסברת והעמקת התורה הגואלת כפי שספג מרבו הרצי"ה קוק זצ"ל, ולימדה לרבבות תלמידי חכמים ורבנים המושפעים ומוארים מדרכו, ולמרבה האירוניה למרות השפעתו האדירה וצניעותו המופלגת מאז ומעולם הוא ידוע כמי שבורח מפרסום ומתקשורת, וזכה שמתקיים בו מאמר חז"ל "העוסק בתורה מבפנים (בצינעא) תורתו מכרזת עליו מבחוץ". על אף שניתן לחלוק על דרכו, לא ניתן להכחיש שתורה גדולה מאירה לדור שלם במודע ושלא במודע, צאו וראו את עוצמת השמחה בבית מדרשו בהקפות שניות אליה מתכנסים אלפים מכל גווני הציבור.

כידוע הרב דנן, בשנים האחרונות עומד בפרץ מול הזרמים הפרוגרסיביים ונתון לביקורת חריפה מבית ומחוץ, מול מערכות משומנות בשל יחסו הנחרץ והבלתי מתפשר שאינו מוכן ליישר קו עם איש גם במחיר השמצה שאינו קשוב קיצוני וחרד"לי ושאר ניסוחים. הרב דנן, מהרבנים היחידים שכסף או כבוד לא מצליח לבלבל אותם ולכן אינו מסתנוור או מושפע מבעלי אינטרסים, האמת תורה דרכו. אז כבר ניתן לזהות גורמים מתוסכלים בעלי אינטרסים שממתינים בדריכות לשעת כושר לפגוע במעמדו ובסמכותו הרוחנית והמוסרית.

בדרכו ובהליכותיו של הרב דנן, קיימת תביעה מוסרית ורוחנית גבוהה מאוד מעצמו ומתלמידיו. כזאת שאינה נכנעת לבינוניות, רדידות והלכי רוח פוסטמודרניים, חיים כחזון ושליחות למען התורה הארץ האומה ותקומתה, תרבות הפנאי ונהנתנות במסווה הלכתי / דתי או שאיפות למימוש עצמי פרטיקולארי נחשבות כלא רלוונטיות בסביבתו.

ממילא, הרף המוסרי והאידיאולוגי התובעני מבית מדרשו של הרב דנן, יוצר אי נוחות לרב[נ]ים שחפצים בחיי דתיות נוחים וגמישים 'כהלכה' בתרתי משמע. וככל שתלמידיו הולכים ומתרבים, ומהווים גורם משמעותי ומשנתו הרוחנית יותר נוכחת ומשפיעה בחברה הישראלית, הרי שאצל רבים נוצרת תחושת מחנק אידאולוגי המעמידה אותם מול רף עליון ובלתי מושג, שמציפה רגשות אשם מוסריים ודתיים. מול דיסוננס מתסכל זה, אחת האפשרויות כדי להשתחרר ממנו יקרה אם נוכיח שהעומד בראש העדה אינו אלא כאחד הסוטים, ואז הרף המוסרי נשמט ומתברר. כי התביעה המוסרית הקשוחה הינה בדיה וממלא 'עבדא בהיפקרא ניחא ליה'.

אציין כדוגמא שגרמה לי הלם ועוגמת נפש. לאחרונה פורסם ראיון באחד מעלוני השבת עם אחד הרבנים 'הקשובים' שחלקו לא נפקד מלהטיף לרב דנן. לשאלה "איזה ספר אתה קורא עכשיו? סרט שראית? סדרה?". רבש"ע, איך עולה על דעת המראיין שרב בישראל צופה בסרטים ובכלל יש לו זמן לכך? לחרפתנו השיב הרב: 'ליאונרדו האחרון' – סרט מרתק בנטפליקס ומעורר שאלות מרתקות. צפינו בו אני ואשתי לפני. ועדיין אנו משוחחים ומשוחחים עליו".

אז אם רב זה ודומיו יכולים בסוף יום עמוס שיעורים לאפשר לעצמם 'סרט טוב' או רומן רב מכר, ולראות בכך ערך ולהרגיש טוב עם עצמם נטולי רגשות אשם, וגם לשתף את תלמידיהם בדילמה המוסרית שהתעוררה להם מהסרט האחרון שצפו בו, מובן שהגובה הרוחני שהרב דנן מציב בפניהם מקעקע את כל עולמם הערכי והדתי, אז איך ניתן לחיות עימו בשלום? בקיצור, המקדשים אידיאליזציה של חולשות בחסות התורה, יחושו תסכול עמוק ביחס לאנשי אמת.

בעיניי זוהי תמצית התסכול שחשים גורמים אלו מול דמות ההוד של הרב, ובמלוא המרץ יקפצו כמוצאי שלל רב על טענות כלפיו למרות שטרם נשמעו והוכחו בבית הדין.

להבנתי יש לראות זאת כחלק מתהליך תרבותי וחברתי רחב היקף. בעשורים האחרונים קיימת תופעה שבמהותה מחד מבורכת 'ומלאה הארץ דעה' ורבים הם החפצים להיות מחוברים אל הקודש ומשתלבים בתוכניות לימוד תורניות, וגם כאלה הממשיכים ומוסמכים לעיסוק בחינוך, רבנות ודיינות. אך מאידך, מעטים הם המוכנים גם לוותר על מנעמי העולם הזה בבחינת אחוז בזה – בתורה – וגם מזה – בתרבות המערב והפנאי ושלל הצעותיה – אל תנח ידיך.

ומנגד, יושב לו ת"ח ספון בבית מדרשו ובז לכל ההבל של תרבות המערב ופיתוייה, וחי אמת וקודש ללא חלקיות של 'גם וגם', וכישעיהו וירמיה בשעתם חושף הרב דנן את התרמית הגדולה של התרבות הזמנית, ואינו מתפעל מחיבורים או מאמרים שמנסים להכשיר בק"נ טעמים את תרבות הפנאי ותרמיתה. וזהו בדיוק מה שמקומם את אלו שאינם חפצים להיפרד מהתרבות השלטת. נוח להם לחיות בדואליות, הם רואים ברב דנן כמי שמאיים על ההגדרה הדתית או הרבנית שלהם ומגחיך אותה.

על אף כל האמור, אני חוזר ומדגיש כפי שציינתי אין בדבריי אלה להתייחס לגוף הטענות המושמעות, אין זה מאחריותי או סמכותי לדון בהן, ובוודאי לא ציבורית. מקומם להתברר בפני בית הדין. בשורות אלה ביקשתי להצביע על מגמה שצריכה להטריד את כולנו אם חפצי אמת אנו, ולא להיות מולכים שולל ע"י טהרנות ריקה ומגמתית.