באולימפיאדת טוקיו ב-2020 לינוי אשרם עשתה את הבלתי ייאמן, ניפצה את כל הסטיגמות והפכה לספורטאית הישראלית הראשונה המוכתרת כאלופה אולימפית. היא זכתה במדליית זהב בהתעמלות אומנותית, ועקפה את המתמודדת הרוסית.
שנה וחצי מאוחר יותר, אשרם עשתה צעד אמיץ לא פחות, והודיעה על פרישתה מהתחרויות. עם מדליית זהב ורזומה מרשים ביותר מתחרויות קודמות, הספורטאית הצעירה הייתה מוכנה לחלום הבא.
בראיון לסרוגים, היא מספרת על השנה האחרונה שהייתה אחרת לחלוטין מכל מה שהייתה רגילה אליו, בה הייתה סופסוף, חופשיה. "אני רגילה להתאמן ולהיות באולם", סיפרה. "ופתאום, אני יכולה להיות חופשיה, לעשות מה שבא לי, ללכת לאן שבא לי ולהחליט על מה לעשות עם החיים שלי. היה שונה מאוד. הייתה לי שנה מטורפת, וניסיתי כל כך הרבה דברים שלא עשיתי לפני".
מה היו התחושות אחרי ההחלטה לפרוש?
"אני שלמה לגמרי עם ההחלטה שלי ויודעת שהגעתי הכי גבוה שאפשר. הייתי בסדר, כי הרגשתי שהגעתי לשיא".
איך זה להיות אלופה אולימפית, בלי עוד תחרויות לפנייך, מה שאת כל כך מורגלת בו?
"להיות אלופה אולימפית זה לא משהו שנתפס לי", היא מודה. "בכלל לא חלמתי עליו, כיוונתי למדליה- אבל לא למדליית זהב". היא עוד מתרגלת לתואר המדהים הזה, וגם מתקשה להפנים שהיא לא הולכת להתחרות שוב בעתיד. "קשה שאין לי תחרויות באופק. אני אוהבת תחרויות, אוהבת להתחרות, ומתגעגעת לזה".
המדליה הנכספת הגיעה אלייך אחרי רגעים מלחיצים, והמתנה לציון של המתחרה הרוסייה שהייתה מולך. איך הרגשת באותם רגעים?
"היה מאוד מאוד מלחיץ לדעת אם אני ראשונה או שניה", אשרם מתארת את ההמתנה הקריטית שתכריע בין אליפות עולם למדליית כסף. "אלה היו רגעי לחץ, והמאמנת שלי חיבקה אותי ואמרה שלא משנה מה התוצאה- היא גאה בי. גם אם הייתי שנייה הייתי מאושרת מאוד. לא כיוונתי לזהב, אלא לארד או כסף".
ברור שההישג המדהים הזה הגיע אחרי שנים של עבודה קשה ומאמץ מטורף. היו רגעים שהרגשת שהלחץ והדרישה גבוהים מדי?
"יש את רגעי המשבר שאמרתי די. נמאס לי. זה יותר מדי מאמץ כבר אין לי כוח להמשיך", היא עונה. "אבל בכל פעם מחדש, ידעתי שאני חולמת להיות באולימפיאדה ולא נתתי לשום דבר להשפיע עלי ולפגוע במחשבות שלי".
מבחינתה, הסוד היה טמון בכך שהיא פשוט, אוהבת מאוד את מה שהיא עושה. "היו קשיים, היו רגעים שלא רציתי להמשיך, אבל כל רגע כזה חישל אותי, הייתי חדורת מטרה, ופשוט אהבתי את מה שאני עושה".
התעמלות אומנותית דורשת משמעת עצמית מטורפת, זה בא לידי ביטוי בכל התחומים בחיים שלך, או שאת גם מחפפת לפעמים?
"לא חושבת שאני מחפפת", אשרם אומרת בחיוך, "זה שלילי?" היא מסבירה שהמשמעת העצמית הגבוהה שנדרשה ממנה בספורט, השפיעה עליה בכל תחומי החיים. "בלימודים, עם החברים, המשפחה, הכל. יש לי משמעת עצמית, ויש בזה רק טוב. אני באמת יכולה לדאוג שהכל תמיד יהיה מסודר, טוב ובמקום".
איך באמת מצליחים לנהל חיי חברה, משפחה וזוגיות בתוך אינטנסיביות כזו?
"לפני הפרישה הייתי מאוד חדורה מטרה, ופחות הייתה לי האפשרות לצאת ולהיות איתם", היא משתפת ומספרת על השנים בהן לא הייתה חופשיה לנהל לו"ז עצמאי ומשוחרר לגמרי. "לא יצא לי להיות הרבה עם המשפחה, אבל היא מאוד תמכה". וזוגיות? "היה לי בן זוג שתמך מאוד והכיל את זה, אז היה קל לנהל את הגם וגם הזה".
עם זאת, חברותיה הטובות ביותר- הגיעו מההתעמלות, וחולקות איתה את סגנון החיים הזה. "אני הכי פתוחה איתם, הן יודעות מה עברתי ומבינות אותי כי גם הן מתעמלות. הן החברות הכי טובות שלי אז אני לא מרגישה שפספסתי".
את משלימה חסכים עכשיו אחרי הפרישה? כשחברים שלך עברו את גיל ההתבגרות, חגגו ולמדו, את עבדת קשה מאוד בתחום אחר לגמרי.
"אני לא מרגישה שפסחתי על משהו בילדות שלי או וויתרתי על דברים, כי מאוד אהבתי את מה שאני עושה". הספורטאית המעוטרת מסבירה שהיא הייתה חדורת מטרה לדבר אחד- אולימפיאדה. "אני לא משלימה חסכים, אבל כן. עכשיו אני יותר חופשיה".
היא לומדת לתואר ראשון, מבלה עם המשפחה, "כשבא לי אני יוצאת, ועושה דברים שכמתאמנת היו לי מוגבלים. עכשיו אני יכולה לעשות הכל".
חלמת להיות ספורטאית אולימפית? מה היית, אם היית הולכת לכיוון אחר?
"לא תמיד חלמתי על האולימפיאדה". עונה הספורטאית שהגיעה להישגים מדהימים בקריירה הספורטיבית שלה. "כשהייתי ילדה קטנה לא רציתי להיות שם, לא הבנתי מה זה. רק בגיל 15-16 רציתי".
אם היא לא הייתה מתעמלת, היא אומרת שסביר להניח שהיא עדיין הייתה עוסקת בספורט "אני ילדה מאוד פעילה, והספורט הוא חלק ממני".
לינוי אשרם. צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
ובכל זאת?
"כנראה הייתי הולכת למשהו כמו רפואה".
אחרי שהגשמת את חלומה של כל מתעמלת, לאיזה רגע בקריירה הספורטיבית שלך היית רוצה לחזור?
"עוד פעם אולימפיאדה. להרגיש את זה, להיות שם, ולהגיע שוב לרגע הלא יאומן הזה".
יש דברים בדרך שהיית עושה אחרת?
אשרם מכירה את חוקי המשחק ומשיבה שהיא למדה מכל טעות בדרך. "מכל הטעויות בדרך הפכתי לטובה יותר, והדרך שלי הובילה אותי להישג הזה".
ועדיין, אם היא נדרשת לבחור נקודה שהייתה משנה, היא הייתה מקשיבה למאמנת שלה יותר. "הייתי מקפידה יותר על מה שהיא אמרה לי, ופחות מתווכחת איתה במקומות שחשבתי שאני צודקת.
היום כמאמנת, אני רואה איך מתעמלות עובדות ורואה את הדברים אחרת, פתאום מבינה את המשמעות של הדברים שאיילת (המאמנת) אמרה לי, ואומרת אותם בעצמי. אז- לא הבנתי אותם".
מה תאחלי ותייעצי לילדה שמסתכלת עלייך ורוצה להיות כמוך- להגיע רחוק ולהצטיין בתחום?
"שתבין שיהיו משברים ונפילות בדרך". זה לפני הכל, ומסתבר שזה חלק מהדרך הסזיפית שצריך לעבור כדי לכבוש שיא אחרי שיא. "אבל כשיש כאלה, לקחת את הדברים החיוביים ולהתעלות על אותו משבר. לא לוותר על עצמך! להילחם, וללמוד להפוך לטובה יותר.
צרךי לדעת שעבודה קשה והתמדה הם דבר הכרחי בדרך, אבל הכי חשוב- זה לאהוב את מה שאת עושה".
כנראה בהשראתך, ישראל הפכה למעצמת התעמלות אומנותית. איך את מסבירה את זה?
"ישראל ללא ספק עשתה מהפכה בתחום, ואני שמחה שזה היה ככה כתוצאה מההישג שלי. רואים יותר ספורטאיות שרוצות להיות מתעמלות, ותחרויות של הדור הצעיר עם זכיות בתחרויות גדולות.
הבאתי משהו שונה לענף הזה. את לא חייבת להיות מתעמלת סטנדרטית בשביל לנצל ולהוביל. הסטיגמה של מזרח אירופה זוכה זה משהו שניפצתי, ועכשיו כל אחת יכולה".
בעינייך, ישראל משקיעה מספיק בספורט? בספורט נשי?
"לא מספיק". אשרם משיבה מניסיון. "ישראל תומכת ומנסה לעזור כמה שאפשר, רואים את התמיכה , אבל עדיין חסר המון – תשתיות, ואפשרות התקציבית למאמנים ולצוות הרפואי והמקצועי.
רואים את השיפור, אבל זה לא מספיק. יש הרבה לאן להשתפר בתמיכה בספורט נשי".
מה החלומות להמשך?
"הגעתי לחלום, וקשה לחלום על חלום חדש", היא עונה, ובאמת- אחרי שנים רבות בענף כל כך דורש , אימונים אינטנסיביים ומאמץ עילאי, קשה לדמיין מה היעד הבא שתכבוש. "אני ירוצה להגיע לתחום הנוער והילדים ולתת מהניסיון שלי לדור הצעיר".
השנה היא משתתפת בפסטיגל, והיא משתפת על חלום קטן שאנחנו מתפללים שתגשים: "אולי לפתוח מקום משל עצמי למתעמלות".
איחול לשנה החדשה?
"שנה של אהבה. שנצליח בכל מה שנעשה".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
