הפסוק הראשון בתנ"ך הוא "בראשית ברא א-לוהים". אדם מאמין יוצא תמיד מתוך הנחת מוצא אופטימית. אמונה בא-לוהים אינה סיסמה ריקה מצד אחד, ואינה מחשבה נאיבית שהכל טוב מצד שני, אלא הכרה ברורה שהמציאות איננה הפקר ולכן חיובית במהותה. הטוב תמיד מוצא את דרכו לניצחון. זוהי אמנם תחושה קיומית, אולם טביעות האצבע שלה ניכרות בבירור גם במהלך החיים.

אדם מטריאליסט (גלגולו המודרני של האדם האלילי הקדום) נוטה לפסימיות. בעיניים מטריאליסטיות, הנחת המוצא היא שאין דבר מעבר לחוויה החושנית. אם מביטים על החיים דרך משקפי-החומר לבדם, המציאות אכן יכולה להטעות. החומרנות ממששת את הכאן והעכשיו, תהליכים ארוכים אינם נקלטים בשדה הראייה שלה, וכיוון שהמבט הוא לטווח הקצר – נדמה שהרוע מנצח. מבט חומרי אינו יכול אמנם להתעלם מהטוב שקיים במציאות, אולם הוא מצפה שיופיע באופן שלם, ומיד. במובן מסוים, ההפך ממבט זה אינו אופטימיות; המילה אופטימיות נגזרת מהמילה הלטינית optimum שמשמעותה "הטוב ביותר", ואילו מקורה של המילה פסימיות במילה pessimus שפירושה "הרע ביותר". התרבות המערבית מחפשת חוויות קצה, ומכיוון שברגע נתון לעולם איננו חווים את "הטוב ביותר", התפיסה שלנו בורחת לדמיון שאנו חווים את ה"רע ביותר". בדמיונה העשיר של התרבות המערבית כמעט בכל סרט או ספר בדיוני התחזית לעתיד היא אפוקליפטית – אסונות טבע, שואה אטומית או פלישת חייזרים.

אופטימיות יהודית איננה ציפייה "לטוב ביותר" ולא "לרע ביותר", אלא לטוב שילך וינצח לאיטו במהלך ההיסטוריה – האישית, האנושית והקוסמולוגית. הטוב אינו מופיע בבת אחת אלא לאיטו; קוראים לזה פרספקטיבה.

פרדוקס סטוקדייל

דוגמה למתווה הנכון לאופטימיות, אפשר ללמוד מאדמירל ג'יימס סטוקדייל (2005-1923). זהו הקצין האמריקאי הבכיר ביותר שנפל בשבי הווייטנאמי, שהוחזק ועונה שמונה שנים בכלא הקשוח ביותר. במשך כל אותה תקופה הוא חי בחוסר ודאות מתי – והאם בכלל – ייצא לחופשי אי-פעם. על שמו עוצב מושג הנקרא "פרדוקס סטוקדייל", העוסק בהתמודדות נפשית עם מצבי מצוקה קיצוניים. סטוקדייל תיאר בראיונותיו ובספרו שני עקרונות, שלכאורה סותרים זה את זה: מצד אחד הוא טען שהאופטימיות הבלתי מעורערת שישתחרר לבסוף היא שאפשרה לו להחזיק מעמד בשבי; מצד שני הוא תיאר את חבריו האופטימיים, שהעמידו יעד קרוב לשחרורם, ולאחר שהתאכזבו פעם אחר פעם – נשברו לבסוף.

הפיתרון לסתירה הוא הבחנה בין "אופטימיות מתפתחת" לעומת "אופטימיות מיידית". מי שהיה משוכנע שישתחרר בהקדם – התבדה ונשבר, ואילו מי שהמתין בסבלנות לעת שחרורו – לבסוף הגיע אליו. כזה הוא המבט האמוני – לא אשליה שהכל יסתדר בם רגע, אלא מבט על המציאות באופן מופשט וריאלי כאחד. המבט הריאלי מכיר בקשיי המציאות הנוכחיים, ואילו המבט המופשט מאפשר לראות את הטווח הארוך, שהוא חיובי תמיד, והוא זה שמעניק את החוסן הנפשי להתמודד מול הנתונים הקשים הנוכחיים, כדבריו של סטוקדייל: "זה היה לקח חשוב מאד. לעולם אין לבלבל בין האמונה שתנצח בסוף, לבין המשמעות הדרושה כדי להתייצב למול העובדות המרות של המציאות העכשווית, יהיו אשר יהיו".

אותו קו חשיבה יכול לשמש אותנו מול אתגרים נוספים העומדים בפנינו. למרות הפריחה הבלתי-נתפסת של מדינת ישראל, לא חסרים נביאי-זעם מטעם עצמם, שמבשרים אחת לכמה שנים על סופה הממשמש ובא של המדינה. הגורמים לסופנו המתקרב הם כמה בעיות שלטענתם אינן פתירות: א. העימותים המתמשכים מול מדינות ערב וארגוני הטרור נדמים כסבבי לחימה ללא מוצא; ב. נתינים זרים מתרבים בתוככי מדינת ישראל; ג. השנאה לישראל והאנטישמיות כלפי העם היהודי ברחבי העולם הן פתולוגיות; ד. החברה הישראלית מצויה בפערים חברתיים ופילוגים פנימיים שמחלישים את חוסנה הלאומי; ה. חלקים מהציבור הישראלי איבדו לחלוטין את האמון בצדקת הדרך, הן היהודית והן הציונית.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שיש לוותר על נכסים לאומיים; להיכנע לתכתיבים זרים; לטשטש את הזהות היהודית והלאומית ולחתור ל'מדינת כל אזרחיה'. בגרסאות פרוגרסיביות יותר, הפתרון הוא להגר מן הארץ ולנטוש את רעיון המדינה.

5 סיבות למה להיות אופטימיים

גם כאן תורת האופטימיות נחלצת לעזרתנו: הנחת המוצא האמונית היא ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם", או במילים מודרניות: העם היהודי שרד צרות קשות מאלו. עברנו את השואה, וגם את מלחמת יום הכיפורים. באופטימיות זהירה אפשר להעריך מה יתרחש בעתיד:

א. מדינת ישראל כיום היא אימפריה אזורית. אנו מוקפים במדינות ערב מתפוררות וארגוני טרור קיקיוניים. האירועים הביטחוניים הם מטרד מכאיב, אך אין בהם איום קיומי על הלאום היהודי במדינתו; מסבב לסבב אנו מתחזקים והם נחלשים. אופטימיות איננה שאננות, והיערכות מול האיומים המתחדשים נדרשת כתמיד, אבל בתמונה הכוללת – הפערים הצבאיים, הטכנולוגיים, הכלכליים והאנושיים בינינו ובינם רק הולכים וגדלים.

ב. אזרחי המדינה שאינם יהודים משלימים ברובם – מי מרצון ומי בחוסר ברירה – עם התלות שלהם במדינת ישראל. ככל שהנחישות הלאומית שלנו תלך ותתגבר, תימשך הנוסחה לאותם המעוניינים לחיות תחת החוק הישראלי, ויינקטו צעדים כנגד המיעוט שאינו כזה. הדמוגרפיה הולכת לכיוון היהודי (בניגוד לנבואות הזעם של הפסימיסטים לאורך שנות המדינה), ויש לעשות הכל כדי לחזק ולעודד את המגמה החיובית ולהילחם כנגד אלו שמנסים לשנות אותה.

ג. אף שהערבים שולטים בדעת הקהל העולמית, הן בגלל כמותם והן בגלל הרוח הפרוגרסיבית השולטת בתרבות המערבית, ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מוכיחה שאין זה משנה את התמונה הכוללת. עליונותה הכלכלית והביטחונית של ישראל גורמת בסופו של דבר גם לארצות ערב, כבר עכשיו, לבקש את קרבתה; בשלב הראשון מתוך אינטרסים, ובשלב השני מתוך הכרה מוסרית.

ד. העם היהודי נמצא כעת במצב הכלכלי הטוב ביותר בתולדותיו. רמת החיים במדינת ישראל היא בין הגבוהות בעולם וכולם נהנים מכך. הפערים החברתיים – שהם תוצר בלתי נמנע של הטבע האנושי – הולכים ומצטמצמים ככל שהכלכלה מתחזקת. מדינת ישראל היא אימפריה של צדקה, הן ברמת המערכות הלאומיות והן ברמת העזרה האישית. החסד והעזרה ההדדית הם ערכים עליונים בחברה הישראלית, וניכרים בימי שגרה ועוד יותר בימי חירום.

ה. גם בנוגע לכרסום בחוסן הלאומי והיהודי, השד מפחיד הרבה יותר ממה שהוא באמת. קיים פער אדיר בין קבוצה קטנה ורעשנית של אנשי תקשורת, אקדמיה ומשפט, ובין רובו המוחלט של הציבור היהודי שהוא לאומי ומסורתי. הנזק שגורמת אותה קבוצה הוא איום (הם גם אלה שמנסים להציג מצג שווא של מדינה מפולגת העומדת על סף תהום, כדי להעניק משקל יתר לדעותיהם), אבל הם מפסידים, הן דמוגרפית והן תרבותית; אין להם ילדים, תרתי משמע.

בלשון תורת הקבלה תופעה זו מכונה: "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" (עבודה זרה מסורסת היא, ואינה עושה פירות). אפשר להבחין במגמה הזו בכל סקר, בכל תוצאת בחירות, במדדים דמוגרפיים, באחוזי תלמידים במערכות חינוך ובתרבות העממית הפופולארית. לא מופרך לשער שבעוד כשלושים שנה, תימחק רשמית ההגדרה 'חילוני' מהשיח ותוחלף ב'מסורתי' (נזכיר שלפני כשלושים שנה המילה 'שמאלני' שימשה כאות כבוד, וכיום היא נחלתם של מיעוט נכחד, שלא לציין את הפיחות במעמדה של המילה 'סוציאליסט' במהלך חמישים השנים האחרונות).

בטווח הקרוב – אנו צועדים בבטחה לקראת מדינה עשירה, בעלת עשרות מיליוני אזרחים ורוב יהודי-מסורתי מוצק; בטווח הרחוק – עתיד עוד יותר מזהיר לפנינו, חזון שהיהדות מכנה אותו 'ימי בית המקדש השלישי'. כל האמור לעיל אינו אמור לפתח אדישות ביחס לבעיות; אדרבה, הוא צריך לגרום לנו להסתער עליהן במשנה מרץ, אולם לא כהיגררות לקרב מאסף אלא כיציאה לקרב ניצחון. בינתיים דרושה המון סבלנות, הכרה שתהליכים מתמהמהים – אבל מתרחשים בסוף.

==

בשבת תחולק בבתי הכנסת חוברת חינמית בשם: מבט אופטימי לקראת השנה החדשה