היום בהיסטוריה: מבצע מייקלברג מביא 100 עולים מעירק

בבוקר יום שלישי, ד' באלול תש"ז (8.47), עצרה מכונית הפונטיאק השחורה של המוסד לעלייה ב' בשער קבוצת הצופים א' (לימים קיבוץ מעגן מיכאל). מהפונטיאק השחורה יצא משה כרמיל, אחד הפעילים המרכזיים במוסד לעליה ב',  וניגש לרכז המשק, שלמה הלל.

הלל לימים יו"ר הכנסת, שר בממשלות ישראל וחתן פרס ישראל, באותם ימים פעיל במוסד לעליה ב' היה מאוכזב מחוסר המעש למען עליית יהודי עירק.

משה ניגש ישר לעניין: "שני טייסי קרב אמריקאים, שהשתתפו במלחמת-העולם השנייה, נמצאים עכשיו בארץ". "יש להם מטוס קומנדו שיכול להתאים לנו. הוא מסוגל לשאת עד 50 איש בכל טיסה, ולהמריא ממסלול קצר. מה דעתך? יש בסביבות בגדד שטח מישורי?"

הלל השיב מיד: "איזו שאלה? עיראק היא כולה מדבר מישורי, ואני מתחייב למצוא לפחות 20 מקומות שאפשר להמריא מהם. השאלה היא אם אתם רציניים".

עוד באותו יום יצאו שלמה הלל והטייסים אל בגדד. הטייס הראשי, קפטן לואי וסנברג, וטייס-המשנה מייקל. להם היה מטוס, והם הציעו את שירותי ההברחות שלהם תמורת כסף. את המבצע החליטו לקרוא על שמם: מבצע מייקלברג. כדי להיכנס לעיראק בלי להסתבך עם השלטונות, נכנס הלל לחנות של "אתא" וקנה בגדי חאקי שהיו אמורים להיראות כבגדים של טייס

בליל ה' אלול נחת המטוס בעירק. עם נחיתתם החל הלל ליצור קשר עם שליחי המוסד ששהו בעירק ועם המחתרת הציונית שפעלה בעירק מספר שנים, לדווח להם על המבצע ולהכין אותם לקראת יציאה מעירק.

הלל הציע כי מקום ההמראה יהיה דווקא מתוך שדה התעופה "מתחת לאף אף אחד לא יחשוד בנועזות המבצע" הסביר שלמה הלל. בזמן שהמטוס מחמם מנועים לקראת המראה השומרים והשוטרים לא משגיחים ובטווח הזמן הקצר הזה ניתן להגניב 50 אנשים אל המטוס.

לאורך כל יום חמישי ה' אלול תש"ז נשלחו מברקים באמצעות כתב סתרים לכל פעילי המחתרת בעירק להגיע לבגדד, לקראת מבצע ההמראה. שנקבע לליל שבת ז' אלול (23.8.47). ההמראה נקבעה לליל שבת בשעה 3:30 לפנות בוקר ז' באלול תש"ז (23.8.47) שיירה של עשר מכוניות יצאה לשדה התעופה שם המתין להם המטוס.

הגעה למטוס ברגע האחרון

נראה היה שהכל מתנהל כשורה. המטוס המונע ניצב בקצה ה-מסלול, מתחת לאפם של השומרים העיראקים, ועשרות העולים, שהגיעו למקום בתשע מכוניות, טיפסו אליו בזריזות. לו היו נתפסים הייתה נשקפת להם סכנת תלייה. ואז, קרה מה שיכול לקרות רק בעיר כמו בגדד. המכונית העשירית והאחרונה לא הופיעה. שלמה הלל, מפקד המבצע, לא ידע את נפשו מרוב דאגה. סמי מוריה, שנהג במכונית שיחזר. "התקרבתי לשדה, ופתאום ראיתי מאות גמלים, בגודל שהשטן לא ברא, חוסמים לי את הכביש. לא ידעתי אם לרחם על עצמי, על הנוסעים, או על העולים שכבר ממתינים בשדה-התעופה.

לעקוף את השיירה היה מסוכן מדי, כך שלא היתה ברירה אלא להמתין לגמלים, עד שיפנו את הכביש. רק ברגע האחרון, כשהמטוס כבר הסיע על המסלול, הספיקו העולים להיכנס אליו".

שושנה ארבלי-אלמוזלינו, לימים שרה בממשלת ישראל וחברת המחתרת הציונית בעירק משחזרת:  "הגענו לשדה-התעופה", מישהו אמר 'אחרי' והלכנו אחריו בלי לדעת לאן. היה שם חושך מצרים. פתאום ניתנה הפקודה: 'ארצה פול'. כולנו נשכבנו על הארץ, שהייתה מכוסה קוצים, אחד ליד השני. הרגשתי יד אוחזת בי, מרימה אותי באוויר ומשליכה אותי למטוס החשוך כמו שק תפוחי-אדמה. תוך שניות ספורות הדלתות נסגרו, המטוס התרומם ואנחנו היינו באוויר".

באור ראשון ביום השבת הגיח המטוס מעל הכנרת ונחת בשדה סמוך למושבה יבנאל בעזרת מדורות שהודלקו ע"י התושבים, המקום היחיד בצפון בו ניתן היה לנחות מבלי להסב את תשומת-לבם של הבריטים.

מבצע מייקלברג נמשך עוד פעמיים בהבאת עולים בדרך האוויר אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהמוסד לעליה ב' ארגן מבצע חשאי ומורכב להעלאת יהודים שלא דרך הים או היבשה אלא מהאוויר.

ארבלי אלומזלינו תארה את רגעי הנחיתה: "עם שחר ראינו את הכנרת, התחלנו לשיר את שירי רחל, והדמעות זלגו מהעיניים. זה היה הרגע המאושר בחיי".

לימים יספר שלמה הלל כי היה זה אחד האירועים המרגשים והמשמעותיים ביותר בחייו