את עולי הגרדום כולנו מכירים משלמה בן יוסף ועד לעולי הגרדום האחרונים נקר, וייס וחביב. אך על מרדכי שוורץ איש הגנה נוטר במשטרה הבריטית, שמענו?

מרדכי שוורץ נולד בחלק ההונגרי של האימפריה האוסטרו-הונגרי למשפחה דתית וציונית. בגיל 19 עלה ארצה והתיישב בבני ברק מרדכי הצטרף לפועל המזרחי והתגייס להגנה. מרדכי הכיר את חנה פינקלשטיין והשניים התארסו ועמדו להתחתן.

בעקבות מאורעות תרצ"ו תרצ"ט (36-39) נענה מרדכי נענה לקריאת המוסדות הלאומיים להתגייס לשירות במשטרת המנדט והיה מראשוני המתגייסים, ושרת במחנה הנופש של הנציב העליון, ארתור ווקופ, בעתלית יחד עם שוטר ערבי בשם מוסטפא חורי. השניים חלקו אוהל אחד.

ימי המאורעות ימים קשים היו. אירוע רדף אירוע ויהודים רבים נפלו חללים בדרכים בערים וביישובים. באחד האירועים נפלו חבריו של מרדכי סמוך לעתלית, יהודים נרצחו ליד ירושלים כרכור וצפת.

לאחר כל אירוע היה השוטר הערבי מקניט את מרדכי ושמח על הפיגוע בו נפלו יהודים, ובאחת הפעמים אמר לו עוד נעשה גם לך כמו שעשו ליהודים במונית (כנראה למונית יהודים שליד צפת).

מרדכי חש סכנה לחייו וכאב את ההקנטות ונפילת אחיו היהודים ובאחת הפעמים בהם הקניטו השוטר הערבי למרות מדיניות המוסדות הרשמיים של הבלגה ירה בו מרדכי והרגו. הוא נעצר הועמד למשפט ונגזר עליו גזר דין מוות, ועד לביצועו ישב בכלא עכו. מיום גזר הדין ניסיונות רבים נעשו כדי לשנות את גזר הדין אך ללא הועיל.

"נקמתי בשביל אחי שנהרגו אותו יום"

אף ניסיון להבריחו לחו"ל העלו חבריו אך מרדכי השיב לארוסתו כי מעדיף הוא למות כיהודי גאה כאן בארצו מאשר לחזור לגלות.

בי"ט באב תרצ"ח (16.8.38) חודשיים לאחר שנתלה בן יוסף, נתלה מרדכי שוורץ כשקריאת שמע על שפתותיו, עולה גרדום השני התלוי שנשכח.

במכתבו האחרון שהשאיר כתב:

"האמינו לי, אינני מצטער על מה שהיה. אלוהי ישראל, בוחן לבבות, יודע עד כמה צריך היה הערבי הזה להיהרג. הוא קפץ משמחה כשסיפר על ההרוגים בכרכור, לא יכולתי לשמוע את דבריו ונקמתי בשביל אחי שנהרגו אותו יום… כך היה עושה כל יהודי שהיה שומע התעללות זאת מפי ערבי".