מתניה, יעל וחמשת ילדיהם נמצאים עכשיו בדרמקוט, כפר קטן ליד דרמסאללה, בצפון הודו. רבים מכירים את הכפר הירוק וההררי מהטיול אחרי הצבא, אבל משפחת גרינוולד מוכיחה שאפשר גם בגיל 40, עם חמישה ילדים- יעל, שלו, נעם, דריה, נטע ושחר.

הם התחילו את המסע-טיול שלהם בתאילנד, המשיכו ללאוס והגיעו לא מזמן להודו, המשפחה מטיילת כבר חמישה חודשים, ובנתיים, לא יודעים מה התחנה הבאה ומתי יחזרו. החיים הם כאן ועכשיו.

המשפחה גרה בתקוע, מתניה הוא מעצב תעשייתי, ויעל עבדה במשרד אדריכלות נוף כמנהלת משרד ועזבה לפני המסע. ההחלטה לצאת לדרך התבשלה אצלם הרבה זמן. הם נחשפו לעוד ועוד משפחות שמניחות את השגרה העמוסה בצד, ויוצאות לטייל מסביב לעולם, לנשום, לחוות, להתחבר. אחרי מחקר מעמיק, ולמידה על מה מסע כזה דורש, "הגיע הרגע שלנו להפוך חלום למציאות".

הגיע הרגע שלנו

מה היו הפרוצדורות ביציאה לדרך?

"קודם כל, להתארגן על עבודה מרחוק", מתניה ממשיך בעבודתו לאורך כל הטיול ולצד המחשב הנייד, הוא סוחב איתו גם מסך גדול שעובר איתם לכל מקום. את הבית הם השכירו, נפרדו מבתי הספר והגן וארזו איתם ספרי לימוד, כלי בישול, וכירה חשמלית. למעט בתי חב"ד, המזרח לא מציע אופציות כשרות והם מבשלים את רוב האוכל בעצמם.

איך נבחר היעד?

"הרצון הגדול היה להגיע למזרח, ואת הבחירה הספציפית הקורונה הכתיבה". כשהמשפחה יצאה לדרך, רוב המדינות היו סגורות לתיירים או תחת הגבלות קורונה רציניות, והם התחילו בתאילנד, המשיכו ללאוס ומשם להודו.

הם ידעו שיתחילו בתאילנד וימשיכו במזרח, אבל משם פשוט נתנו לדברים להתגלגל. "הודו מעולם לא הייתה בשום תכנית, רשימה או חלום להגיע אליה. בטח לא במסע הזה. אבל הנה איכשהו הדברים התגלגלו, ואנחנו כאן".

בכל מעבר הם מרגישים את השטח ולא מתעקשים על שום יעד. "אנחנו קשובים ובודקים אם טוב ונעים לנו, אם כן- נשארים. אם קשה או שמיצינו, פשוט ממשיכים הלאה".

המשפחה התחילה באי פוקט שבדרום תאילנד, שם הם שכרו בית לחודש רחוק מהבלאגן, באזור שגרות בו משפחות רבות. משם יצאו לרוד-טריפ עד בנגקוק, עלו ברכבת לצ'אנג מאי שבצפון, גם בה שהו חודש שלם בדירה.

הם המשיכו לפאי, כפר קטן וקסום, נפרדו מתאילנד למספר שבועות בלאוס, חזרו אליה ומשם החליטו להמשיך להודו. "בזמן שסידרנו את הבירוקרטיה לקראת הודו, הילדים היו בקייטנה בבנגקוק. עכשיו אנחנו בהודו, לא יודעים כמה זמן ומה התחנה הבאה".

כפי שניתן לראות, המשפחה הזו פורשת ידיים ולוקחת את מה שלעולם יש להציע. הם מטיילים בנינוחות, בקשב למה שמתאים להם, מה שנכון גם לגבי החינוך של הילדים.

"חינוך לא בהכרח קשור למסגרת לימודים. הילדים לומדים יותר מכל, מהחיים. אבל אם מדובר בלימודים פורמליים, נסענו לתקופה יחסית ארוכה אבל שיש בה הרבה חופשים במסגרות".

הם לקחו איתם חוברות לימוד, לילדים יש שיעורי אנגלית בזום, שומעים הרבה פודקאסטים, הכל מבחינתם חד משמעית, המסע הוא למידה מאתגרת ומתמשכת. "לומדים מהחיים- מדינות, כלי תחבורה, היסטוריה ותרבות של המקום, מטבעות שונים, המרות כספים, התנהלות כלכלית, גמישות, הסתגלות למצבים ומקומות חדשים".

החוויות האנושיות הן חלק מההתבגרות והלמידה של הילדים שלהם, מתניה ויעל מסבירים, שמתפתחת דרך "מפגשים עם אנשים וגם פרידות. הם נחשפים להרבה סיטואציות שלא נפגשים איתם בשגרה".

הם בטוח בוגרים, ועדיין, על מה הילדים רבים הכי הרבה?

"על מי ישן איפה. כל מקום, כל הזמן". זו כנראה התשובה המשותפת היחידה לכל המשפחות הנודדות, וסוגיית הלינה עומדת בראש סולם הריבים אצל כולן.

"ברוב המקומות המיטות זוגיות ואז הם צריכים להצטוות וכולם רוצים לישון לבד". בשלב מסוים מתניה ויעל אפילו חשבו לקחת חדרי דורמס עם מיטות רבות לכולם, אבל הבינו שבכל זאת, הם מטיילים עם חמישיית ילדים ולא בטיול תרמילאים בנפאל.

איך מסתדרים עם כשרות, שבת, חגים?

"זה הופך את הקנייה בסופר לארוכה במיוחד…כל מקום שמגיעים מחפשים את המוצרים הכשרים ואת הסופר עם המוצרים המיובאים, יוצרים קשר עם שליחי חב"ד המקומיים ומקבלים מהם רשימת מוצרים רלוונטית לאותו איזור, ועובדים הרבה עם רשימות של חב"ד וצהר".

הם משתדלים לשכור דירות עם מטבח ומבשלים לעצמם, מה שמוסיף התעסקות לא קטנה כשמדובר בטיול ארוך עם ילדים. אי אפשר לסגור פינה בפיצריה בצד הדרך, אבל זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהמסע. "אנחנו תמיד שמחים להיות בבתי חב"ד בשבתות וחגים, ואפילו היינו שליחים פעם אחת!".

כל שבת היא אחרת לגמרי, בנוף אחר ואווירה אחרת. "באחת השבתות בפאי, שליחי חב"ד נסעו לבנגקוק ופנו אלינו לפני שבת לשאול אם נוכל לעזור. כך יצא שמתניה והילדים הגדולים בישלו לשבת, והאורחים היו בטוחים שיעל בעלת הבית, למרות שהיא בעצמה ניסתה לאלתר ולהבין מה להגיש מתי".

הבישולים, הנסיעות, זה כיף אבל גם חתיכת אתגר. היה רגע שדי, רציתם לעוף הביתה?

"לא באמת הביתה, אבל היה רגע מלחיץ שרק רצינו לברוח. כשנחתנו בשדה התעופה בדלהי נאמר לנו שיש בעיה עם הויזה, ושמדובר בסיפור של 72 שעות. עמדנו שם חסרי אונים, תקועים בשדה תעופה, אחרי לילה ללא שינה. מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו כשוהים בלתי חוקיים במדינה?"

מה עושים במצב כזה, ובכלל, כשכל אחד זקוק למשהו אחר?

כמו כל נקודה במסע שלהם, גם כאן התשובה היא קודם כל: "מקשיבים". כשמטיילים כמשפחה 24/7 במזרח הרחוק, זו נקודת מוצא הכרחית.

"אנחנו מדברים, מנסים להבין מה עומד מאחורי הרצון ואם אפשר לפתור את זה באופן שכמה שיותר יהיו מרוצים. לפעמים פשוט עושים הצבעה ומחליטים לפי רוב. משתדלים להבין שאנחנו ביחד, וזה אומר שצריך ללמוד להתפשר ולהתגמש לפעמים". הם גם יודעים להיות אמיצים ואם זה אפשרי, מתפצלים.

ונקודת שיא?

"זה לא מסע של שיאים, אלא הרבה רגעים קטנים שמתחברים לחוויה גדולה. אבל אם לבחור משהו מאוד מיוחד, אלה המפלים המדהימים שהיינו בהם בלאוס". תחושת השיא הייתה בעיקר העובדה שלמרות שהם היו כבר אחרי כמה חודשי טיול במקומות מרהיבים, המפלים האלה הצליחו להרשים אותם מאוד, והחושים לא התקהו.

ואיך אפשר בלי לשאול, מאיפה הכסף?

אחרי שהם עשו מחקר מעמיק לפני היציאה למסע, הם מסבירים שיש שלוש דרכים לממן מסע כזה: עבודה מרחוק, הכנסה פאסיבית וחסכונות.

"במקרה שלנו יש שילוב של הכל- מתניה עובד מרחוק, השכרנו את הבית אז יש הכנסה פאסיבית, ולהוצאות הגדולות והחד פעמיות (כרטיסי טיסה, ביטוח נסיעות לכל התקופה וכל ההוצאות שלפני) חסכנו כסף". כשיחזרו, מתניה ימשיך באותה עבודה רק מקרוב, ויעל פתוחה להצעות מעניינות ומרגשות.

למה אתם הכי מתגעגעים?

"לשתות מים מהברז, למציאות בה אפשר לקנות אוכל בכל מקום, ומתניה? לרכיבות על אופניים".

כבר חושבים על העתיד, על הטיול הבא?

"כרגע מנסים לשהות ברגע הנוכחי ולא חושבים יותר מדי קדימה". הם עונים בשלווה, כפי שאפשר להיות אולי רק ממרומי הכפר הגבוה בצפון הודו השקטה. "המסע הזה הוא חד פעמי בתקופה שהוא קורה, לא יהיה עוד מסע בגילאים האלו של הילדים, עם מקמות הספציפיים שהיינו, ועם החוויות המסוימות שחווינו. אבל מסע אחר? הלוואי".

מה תייעצו למשפחה שרוצה לצאת למסע כזה?

הם עונים שההשראה מגיעה ממשפחות אחרות שעשו דבר כזה, ועושות חשק, כמו שאולי קורא לחלק מהקוראים ממש עכשיו. "חשוב בעיקר להבין שיש הרבה דרכים לעשות מסע כזה, ובסוף, כל אחד מוצא את דרכו".