"4ב' מקודקוד, ודא את הכח שלך ותגיע לניצב עקב פעילות חשודה"

"קודקוד מ-4ב', 2 קטנות אצלך"

חגורת בטיחות, קסדה על הראש, ככה נראית שבת קודש שלי ב-20 שעות האחרונות.

טלפון בכיס, בטריות של משיב-מיקום, "שלום עליכם" למלאכים שאיתי בהאמר, קידושא רבא שמתערבב עם זמן גשר, תפילת מנחה בהפסקת סיגריה.

אנחנו חונים בעמדת תצפית, מחכים לפקודות להמשך. ומה, אני מסתכל על השקיעה, עוד שעה נכנס הצום, אבלים על החורבן. אני יודע שלצום כבר לא אוכל, גם לא לשיעורים. מצוות פיקוח נפש דוחה הכול. ובכל זאת, בזעיר אנפין, בלי קינות ובלי מגילת איכה, בלי רבנים ובלי כותל, איך אוכל להתקרב לבית המקדש?

נזכרתי בישיבה, איך מנצלים את היום הזה לכיסופים לקודש. "כעומק השבר עומק הקשר", אמר הרב, "כמו בן המלך שיודע לאן הוא שייך. שיודע שאבא מחכה לו בארמון. ויום אחד בשנה שהוא מסתכל מרחוק ובוכה מגעגועים על הגלות שנגזרה עליו. היום הזה, אין בו טיפה של ייאוש. כמה שהוא עצוב ככה הוא מלא אמונה בתיקון, בתפקיד, בשליחות".

מקשר עצמי לכל הצדיקים האמיתיים

"חבר'ה שימו חגורות, אל תשחקו איתי". אני אומר לחיילים בקשיחות, אפילו מוחין לחשוב מה חסר לנו אין לי יותר מידי. הפעילות המבצעית לא יכולה לנוח.

ופתאום חשבתי על פיתרון. הרי בתיקון הכללי אנחנו אומרים "הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו". צדיקים אמיתיים שישבו הלילה ויקרעו שערי שמיים בטוח בנמצא, אז פשוט נקשר עצמנו אליהם. בעצם, "לכל הצדיקים האמיתיים שוכני עפר", הרי בלילה המיוחד הזה בוכה ירמיהו, ורחל אמנו, ורבן יוחנן. דורות של צדיקים שזיכו נפשם ונשבעו אמונים לירושלים. אליהם בטוח אפשר להתקשר.

אה, ויש את הסיפור עם נפוליואן והבית כנסת, קהילה שגרמה לפני 1,000 שנה לגנרל המעצמה להתפעל מהעם שלא מתייאש ולא שוכח. איך הוא אמר? "מובטח שיחזרו לביתם", והנה חזרנו.

"4 מ-4ב', מיקומך, עבור".

חשבתי קצת יותר על העיסקה שסגרתי עכשיו. הרי תכל'ס גם לי יש חלק בה. אם אני לא יכול לצום נורמלי, לפחות את המאמץ המלחמתי אני יעשה בצורה טובה.

מתצפת בג"ג ובונה את המקדש

עוד קצת התבוננות והתהפכה לי המשוואה, מ'בדיעבד' ל'לכתחילה'. הם שם, אני פה. שומר החומות שמופקד על ביטחון עם קדוש. הם משתדלים ומתאמצים כמה שיותר לשפוך ליבם נוכח פני ה', ואני פשוט מתצפת בג"ג, עושה את זה על מאה אחוז ובונה את המקדש.

אז נכון, כנראה שלצום אני לא יכול, גם לא לשבת על הרצפה ולהוריד דמעות, אפילו לעורר כיסופים לירושלים פחות שייך עכשיו, אבל אם תשעה באב הוא לא יום של התבכיינות אלא של שליחות, אני צריך להפנים שמה שה' הכי ירצה ממני עכשיו זה שאת עבודתי הצנועה אני אעשה כמו שצריך, על הצד הטוב ביותר. ואם לכאן הגענו, כבר אפשר להתחיל להתנחם, מן המעשים האלה ייבנה מקדש.

"4 מ-4ב', קבל, כי התחלתי תנועה"

==

סמל יהודה הולשטיין הוא מפקד כיתה בגדוד רותם שמשרת על גבול לבנון.