בעקבות הפרק על הר הבית בתכנית 'ללא גבולות' של צופית גרנט, אני חייבת לשתף בחוויה קשה מעולם התקשורת. טוב לדעת בפני איזו מורכבות תקשורתית אנו עומדים.

חשוב לי לשתף מה באמת קרה מאחורי הקלעים. הפעם זו לא שמועה. זה פשוט קרה לי. צופית חיפשה את הקצה הלא חוקי. השחור. הפרוע.

זה התחיל בכך שהתחקירנית שלה ראיינה אותי 3 שעות. כל הראיון עסק בחיפוש אחר המקום הקיצוני שלי. איפה אעבור על החוק. איך אפגע בערבי. איפה אני הזויה, מסיתה. האם אנחנו קבוצה סגורה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

התקווה בהר הבית (צילום: שלום מנדל)

פחדתי. הבנתי לאן הרוח נושבת. הרי הכי קל לעשות תוכנית שמראה את הנפיצות, שנאה וסכנה בקשר להר הבית. איכשהו המשכנו. נתתנו לצופית קרדיט. היא התחתנה עם שולי רנד. אולי היא אחרת. זרמנו איתה כשאנו מקוות לטוב.

צופית רצתה לצלם עליית נשים. קיווינו שזה יהיה בסדר. הרי אנו עולות קבוע. כל ראש חודש. אני עולה עם נשים לזכר הלל שלי הי"ד, ובד"כ העליות שלנו טובות ורגועות.

התארגנו לזה. הכל היה מתואם. חיכינו. היא איחרה כש-40 נשים ממתינות רק לה. כשהצוות שלה הגיע הם ביקשו ממני להגיע אליה ב"שושו" ולהתקין עלי מצלמה. שהמשטרה לא תראה.

כעסתי; אתם ערוץ 13. מה הבעיה היה לבקש רשות? הכל מורכב בהר. זה בסה"כ דורש תיאום מוקדם. התברר שהמשטרה נתנה הנחיות ברורות איך לפעול, אבל לא, כדי לגרום לנו לעשות משהו לא חוקי. אולי אפשר יהיה להוציא אותנו פורעות חוק. כעסתי וסירבתי לעלות עם צופית גרנט. כל ה-40 נשים עלו להר איתי ובלעדיה. היא הצליחה לעלות לבסוף עם פעילה אחת.

לאחר מכן נפגשנו לשיחה ארוכה, מתוכה נגזרו חלקים מסויימים. כל התוכנית מגמתית, שחורה וחוטאת לנו. כל עבודת תנועת "נשים למען המקדש" שאני בין המייסדות והמובילות היא בנועם, ברגישות. עבודה עדינה של שנים הפוסעת עקב בצד אגודל כדי לקרב את נושא המקדש. להיות בתווך בין התנגדות חלק מהרבנים מצד אחד, אחינו החרדים מצד שני, ואחינו החילונים מזווית נוספת.

עבודת המקדש היא פנימית, עמוקה, מאתגרת ומורכבת. לא היה רצון לתת ביטוי לכך. התנועה שלנו מורכבת מנשים מכל האוכלוסייה. נשים בנות כל הגילאים. יש לנו נשים ממרכז הארץ והפריפריה. צפון ודרום. וכן גם מקריית ארבע – כמוני.

יש בתוכנו מורות וגננות, נשות הייטק ועובדות סוציאליות, אומניות ועקרות בית. אמהות וסבתות. לא היה רצון למצוא את המאחד, הנורמלי.

התוכנית חפרה וחתרה למצוא את הקצה של הקצה. לקחת משפטים ולתפור יחד, לביים סיטואציות, ליצור עימות. היה חשוב להם לצלם אותי, גרה בקרית ארבע בקצה, אמא שכולה. התנגדתי. זה לא המשותף.

התוכנית הייתה מזלזלת, לא ראויה. ועצובה. מי שמעוניין להבין את הסיפור שלנו של כמיהה למקדש, של עליה להר הבית, שיפנה אליי ולאין סוף הפעילים העסוקים בכך יומם ולילה. פניה אישית, ללא תקשורת. נשב, נדבר ונקשיב. וננסה לקרב את הגאולה.

=======

רינה אריאל היא מהנהלת " נשים למען המקדש"