יש מצבים שבהם המורכבות, התנודות הפוליטיות, והתזזיתיות של סקרים ותחזיות, מתמצים במהלך פשוט אחד. זה המצב שאליו נקלעה מערכת הבחירות האחרונה. לכל הפרשנים, כותבי הטורים, העיתונאים וחברי הפרלמנטים של שישי בבוקר ברור שהבחירות הללו יוכרעו ב'ימין הרך', 'הציונות הדתית של פעם', ברחובות של גבעת שמואל וברבי הקומות של הדר גנים. הקמתה של 'רוח ציונית' היתה יכולה לכאורה לענות על הצרכים, הרצונות, האידיאולוגיה וסדר היום המדיני והחברתי שלהם. חסר לה רק דבר אחד ברשימה – ציוני דתי.

בסופו של דבר בחירות הן קודם כל מהלב ומהבטן, ורק אם אין ברירה אז גם מהראש. אנחנו לא מחפשים מישהו להסכים איתו, אלא מישהו או מישהי להזדהות איתם. הבחירות הן לא על זהות בעל המקצוע הכי מוצלח, אלא על השאלה מי הכי דומה לי.

בציונות הדתית כרעיון, כדרך חיים ותפיסת עולם יש כיום אדם אחד שיכול לומר לעשרות אלפי נשים ואנשים 'אחרי'. בשנה אחת בלבד הצליח מתן כהנא לחולל הרבה יותר משינוי כזה או אחר במערכות הרבנות ובשירותי הדת. כהנא הצליח להפיח רוח חיים בעולם שלם של ערכים שנראו לא רלוונטיים או לא ישימים.

40 שנה הציונות הדתית עסקה הרבה יותר ב'ציונות' והרבה פחות ב'דתית'. אילוסטרציה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

בארבעים השנים האחרונות הציונות הדתית, תחת מנהיגותם של המר, שאקי, ועוד יותר מכך בזמנם של אפי איתם ונפתלי בנט, עסקה הרבה יותר ב'ציונות' והרבה פחות ב'דתית', יותר 'עבודה' ופחות 'תורה'. את הדת והתורה השאירו מרצון או מאונס בידי המפלגות החרדיות. הרבנות הראשית הפכה להיות מגרש משחקים לעסקנים חרדיים ואברכים של תנועת ש"ס. הציונות הדתית העדיפה לסמן מטרות בקנה מידה לאומי ובראשן ההתיישבות ביהודה ושומרון.

אבל בזמן שאנחנו נאחזנו בטרשים, בבתי הדין התנחלו דיינים שאין להם דבר עם המדינה. כשאנחנו היינו עסוקים בהפגנות, משגיחי כשרות הבאישו את היהדות והדתיים במסעדות ובתי הקפה ברחבי הארץ. כאשר ארגון 'צוהר' ניסה לתקן במשהו את הנזקים הציבוריים והתדמיתיים הוא מצא את עצמו במלחמה מול הרבנות הראשית.

לאחר עשרות שנים מתן כהנא התחיל להשיב את האיזון הראוי שבין דת למדינה. הוא הפנים את רעיון הרבנות הראשית כפי שנהגתה על ידי הרב קוק והחל לתרגם אותו לשפת המעשה בסיועם של רבני צוהר. כהנא כיום הוא הרבה יותר מאדם פרטי ואפילו שר או סגן שר. עבורי ועבור עוד עשרות אלפים הוא נייר הלקמוס שלפיו נוכל לבחון לאן פנינו מועדות.

העובדה שבשביל סמוטריץ' ובן גביר מתן כהנא הוא מוקצה מחמת כל דבר שהוא, מבהירה היטב שבבחירה בין 'נעם' לבין 'צוהר', בהתלבטות של בין 'אלומה' ל'חותם', סמוטריץ' ובן גביר יעדיפו חרד"ל על פני מפד"ל. העובדה שכהנא כיום איננו חלק מ'הרוח הציונית', איננה מלמדת על רוחו שלו, שאותה הוא הוכיח לאורך כל חייו, אלא כנראה על כך שהוא מבין שהרוח הזו יכולה לההפך לדחיפה שתביא להקמת ממשלת סמוטריץ'-בן גביר-חרדים בראשות נתניהו.

זקוקים למתן כהנא. ראשי הרוח הציונית שקד והנדל (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

ממשלה כזו היא ההפך הגמור של מפעל חייו, מפעל חיינו. לכאורה, 'הרוח הציונית' היא הבית הטבעי של מתן כהנא. הרעיונות המכוננים של שקד, הנדל והאוזר ראויים, נכונים והולמים. בית הגידול של הנדל והבית הפוליטי של שקד הוא הציונות הדתית, אבל צריך יותר מכך.

רעיונות טובים ככל שיהיו חולפים עם הרוח. על מנת לטעת אותם באדמה ובלבבות הם צריכים שמות, פנים ואנשים. 'הרוח הציונית' זקוקה למתן כהנא כדי לתרגם את הרוח לתנועה סוחפת של רבבות רבות. רבבות של אנשים ונשים שרוצים ציונות דתית לא כמפלגה אלא כתנועה; שעבורם תורה ועבודה היא דרך חיים ושהמקף המחבר בין דתי ללאומי הוא סוד קיומה של מדינת ישראל.

ד"ר מאיר בן שחר, מרצה להיסטוריה של עם ישראל במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה