ידיעה חדשותית מבשרת לנו על סדרת כתבות שעומדת להתפרסם על פגיעות מיניות "מרבנים, מורים, מורות מדריכות, בעלים של מורות". האם אכן עסקינן שוב בסנסציה קשה במגזר או שמא בתעמולה בעלת אופי מגמתי?

למען הסר ספק איני בא להיתמם, לדאבון הלב בציבור הדתי כבכל סקטור קיימות פגיעות מיניות, וברור שחובה על ראשי המוסדות ובעלי הסמכויות לשתף פעולה עם גורמי האכיפה השונים, על מנת למצות את הדין עם הפוגעים ולשרש תופעה זאת, ויחד עם זאת לתת מענה רגיש ומקצועי לנפגעות וחלילה וחס לא לטשטש או לטייח שום מקרי פגיעה באשר הוא.

הקהילה הדתית למדה עם השנים איך להתמודד נכון ולגלות אחריות עם פגיעות מיניות, אך תמיד יהיה עוד מה לשפר והביקורת על אופי הטיפול הכרחית ולרוב נשמעת.

ביחס לחשיפת עברייני מין קיימת מחלוקת ציבורית, כפי שעלתה בתקופה האחרונה סביב הפרשה הקשה עם חיים ולדר, על הדרך הראויה להתנהל ובאיזה שלב, איך ועד כמה לחשוף. מחד כדי להימנע ממשפט שדה ומאידך לעמוד לצידן של הנפגעות ולמנוע פגיעות נוספות.

כאשר היה צורך אז הגורמים שטיפלו במקרים דומים כדוגמת פורום תקנה, או לחילופין ביה"ד של הרב שמואל אליהו שליט"א, גילו אומץ לב ומתוך שיקול דעת ואחריות ציבורית, לא היססו לחשוף את הפוגעים גם כשנשמעה כלפיהם ביקורת חריפה.

אך בסדרת הכתבות הנוכחית, הסיפור לגמרי שונה, מניח שיביאו מקרים של בנות שיעמדו מול המצלמה ויגוללו סיפור כואב וקשה של מחנכים/ות שניצלו את סמכותם ופגעו בזדון ליבם בבנות תמימות שנתנו בהן אמון, ואין חולק שכל מקרה הינו עולם ומלואו ופגיעה מינית הינה אסון, נקודה.

אך מכאן ועד להכפיש באופן גורף מוסדות רבים וציבור שלם ולזרוע בהלה ציבורית בליבם של רבבות הורים, בשל עברייני מין זניחים מספרית ביחס לאלפי אנשים העוסקים בתחום החינוך, מחנכים ומחנכות ישרי לב שעמלים בתום וטוהר לב ובמסירות אין קץ על חינוך ילדינו, הרי יש בכך עלילה שפלה שמבקשת לפורר את האמון בסמכויות החינוכיות והרבניות שברובן המוחלט עושות את מלאכן נאמנה שכל מאווים לחנך ולהרבות את הטוב בעולם.

גילוי נאות, איני עוסק בחינוך בבתי ספר כך שאין לחשוש שעל מלאכתי אני מנסה לגונן, בעיסוקיי השונים אני פוגש נפגעים ונפגעות ומשתדל לשאת יחד עימם את כאבם הצורב, אך הרחק מאור הזרקורים וללא המהומה של גופי התקשורת העושות שימוש ציני בכאבם כדי לקושש רייטינג.

לא זאת הדרך לתת מענה ולטפל בנפגעות, לא בהכרח שהחשיפה מטיבה איתן, האמנם התחקירנים ורשתות הטלוויזיה נותנים דעתם להשפעת החשיפה ביום שאחרי על הנפגעות או שמא ממוקדות הן ברייטינג גבוה ולא מעבר?

אך הכנות מחייבת אותנו לומר, כי לא התקשורת היא לב העניין, בעשורים האחרונים קמה לתחייה רוחה של הנאו מרקסיסטיות המקדמת את הגישה הפוסטמודרנית המהווה כזרוע הביצועית של הדוקטרינה הפרוגרסיבית, המבקשת לפרק את הערכים בחברה לרסיסים ולרסק כל סמכות באשר היא, ובפרט ערכים וסמכויות בעלי אופי דתי.

לצערנו בעלי אג'נדות אלו עטים כעטלפים אלי טרף אל 'המדוכאים והנפגעים' כדי לקדם גישות אנרכיסטיות שמפוררות כל ערך ואמון בטוב, ובכך הן מנצלות את כאבן ומצוקתן של הנפגעות כדי להכתים מפעל חינוכי אדיר.

מקווה שלמקהלה הפרוגרסיבית לא יצטרפו אנשי חינוך או רבנים טהרנים שימהרו לגנות וללבות, מצופה מהם כי ינהגו עין טובה באלו שאמונים על חינוך הילדים של כולנו, ללא קשר לגינוי של מעשים נפשעים באשר הם.

אם יורשה לי, לקרוא לציבור כולו, שיביע את מחאתו על הכתמת אלפי מחנכים ומחנכות העושים ימים כלילות בחינוך ילדינו במסירות, גם כשהתמורה הכלכלית לא בהכרח הולמת את השקעתם וחלף זאת להוקיר להם טובה על התמסרותם לעתידה של החברה בישראל.

מי ייתן שדברי הנביא ישעיהו יתקיימו בנו במהרה "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה".