"ביום שני… פנו ממשרדי המושל למועצת נהריה לבוא לקבל את ההרוגים לקבורה. במקום לעשות את הפשוט והמקובל התחילו התרוצצויות מפלגתיות במטרה ברורה לעשות הכל כדי שלא לערוך את הקבורה במקום… נשיא המועצה נסע למושל לעכו,… ואחרי ש'הוכיח' למושל שאנשי נהריה אינם רוצים שיקברו 'טרוריסטים' אצלם, ניתנה פ ק ו ד ה לאנשי שבי־ציון להכין קברים במקום… ניתנה הוראה מפורשת מה'מוסדות העליונים' לאנשי שבי־ציון לא להשתתף בהלוויה, אבל הועד המקומי התנגד להוראה זו. לצערנו השתתף גם הרב המקומי ד"ר [אהרן] קלר בכל השערוריה הזו".
תיאור ביזיון המת, שנעשה בגופות לוחמי האצ"ל שנהרגו במהלך הפריצה לכלא עכו, הופיע בעיתון "המשקיף", ב־11 למאי 1947, תחת הכותרת "נבלה נעשתה בישראל".
את המאמר פרסמו תושבים מנהריה שנחרדו כאשר נודע להם, כי "במשך כל היום צלצל הטלפון למועצה בלי הרף מטעם המושל בדרישה לבא ולקבל את ההרוגים כי הם שוכבים כבר יותר מיממה". מסתבר שכבודם האחרון של הלוחמים לסילוק המנדט הבריטי, היה חשוב בעיני האנגלים יותר מאשר ליהודים מהמחנה הפוליטי היריב.
פרשת הלנת המת היא ביטוי ליחס אשר לו זכו הרוויזיוניסטים, אנשי האצ"ל והלח"י, מהנהגת היישוב ערב הקמת המדינה, במלחמת השחרור ועד היום.
האיבה כלפי המחנה הלאומי מאותם ימים אדומים עודה מקננת בליבו של השמאל. למרבה הצער ישנם גם היום רבנים המחרישים לנוכח העוול וההסתה הארסית המותזת נגד המחנה הלאומי ומנהיגו. לעתים אף מתגלים רבנים אשר מצטרפים לפזמון "מקהלת הצבא האדום הישראלית", המושמע מבוקר על ליל בתקשורת המרכזית.
שנאה תהומית זו של אנשי ויורשי "המוסדות העליונים", שהיו בשליטתה המוחלטת של מפא"י לפני הקמת המדינה וגם לאחריה, היא שנמצאת בייסוד מסע הצלב כנגד המחנה הלאומי. הכוונת של הצלב נמצאת על אותו אזימוט. רק הדמויות מתחלפות. פעם זה היה מנחם בגין, פעם יצחק שמיר והיום זה בנימין נתניהו. ואלו בימין המציעים לו שרק יזוז הצידה, מחמיצים את עצם העניין. כל מנהיג לאומי יהווה מטרה, עד שיאמץ את הגישה התבוסתנית של השמאל.
גם כלפי בגין הטיחו האשמות על אי סדרים כספיים שהתרחשו כביכול תחת אחריותו. ב"דבר" מיוני 77', נכתב: "אילו הוטל על מס־הכנסה לבדוק את כל עסקי הכספים של קרן תל־חי, של מפלגת 'חירות'… את כל החוקרים הטובים צריך היה לגייס לפעולות אלה". עברו ארבעים שנה וכבר לא נותרה ברירה אלא לגייס את כל החוקרים 'הטובים'.
במהלך שבעים וחמש השנים שחלפו מאז אותה חרפה שהמיטו על המדינה שבדרך "המוסדות העליונים", בחללם את כבודם האחרון של לוחמי הארגון הצבאי לאומי, חלה החמרה בשיטות הפעולה של השמאל כנגד הימין.
איבוד המושכות והאמונה בצדקת הדרך
החמרה זו נובעת משני תהליכים שהתרחשו באופן משולב: האחד הוא מושכות השלטון שנשמטו מידיהם ונמסרו בבחירות דמוקרטיות לשנואי נפשם. והשני איבוד האמונה צדקת הדרך של הרעיון הציוני וזכותנו על הארץ. את מקומה של צדקת הדרך תפסה צדקת האחר, הערבי המנושל והגזול. את מצפונם המיוסר ממרק השמאל על גבו של המחנה הלאומי. מי שניצל את הריק האידיאולוגי שפער במחנה השמאל הציוני, היה השמאל האנטי־ציוני שהסתנן לשורות מפא"י והסיט את חבריו אל מעבר לציונות.
השמאל האנטי־ציוני לא רק שינה את תפיסת העולם של אנשי מפא"י אלא גם חיזק את המרכיבים האלימים שטבועים בשמאל מאז ומעולם, ואשר באו לידי ביטוי בימי הסזון. קשה להאמין שהשמאל יוותר על ההזדמנות שנקרתה לו לחדש את עונת הציד. הממשלה פשוט עדיין עסוקה בחלוקת עור הדוב תוך כדי עושק מעמד הביניים וגזל כבשת הרש.
מהתבטאויות חברי הקואליציה כנגד המחנה הלאומי, ניתן להסיק שככל ששלטונם יתמשך יגבר החשש שחבריה ימצאו דרך להגשים את חלומו של רן אדליסט ב־1975: "זוהי כעין קריאה למלחמת אחים, אלא שגם מלחמת אחים הוא מושג ריק מתוכן, אם התהום המפרידה בין האחים צריכה להתמלא גוויות כדי שיוכלו לפגוש זה את זה".
גם להימצאותו של נתניהו על המוקד יש חלק בבלימתה של מלחמת אחים, כמו זו שאליה ייחל אדליסט, ולכן יש להעמיד את אלו הקוראים לפרישתו על טעותם. צעד דרמטי שכזה (פרישה) בעת הזאת, כאשר השמאל נמצא על האוכף, משול להוצאת אבן הראשה שאחריתה מי יישורנו.
מאזן אימה זה, בין השמאל לימין, מחייב את בנימין נתניהו לנהוג באופן שונה מדרכו של בן גוריון, ובניגוד לטבע האופייני למנהיגים, שאותו הגדיר פרופ' אליעזר שביד "אגואיזם". כלומר, אם חזרתו של נתניהו לכס ראש הממשלה אכן קרובה, עליו לאפשר לדור ההמשך לצמוח ולהתפתח בכדי שיהיה מי שיעמוד אחריו בפרץ.
ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי. ספרו "עוז לתמורה- עמוס עוז מכשף השבט" ראה אור לאחרונה בהוצאת "כרמל".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
