התראיינתי השבוע אצל שרון גל על אי הזמנת מר בנט לישיבת מרכז הרב לנאום בהיכל הישיבה ביום ירושלים. בדיון עם אברי גלעד טענתי שהממלכתיות והסדרים היפים והנאותים צריכים לעיתים לפנות את מקומם לטובת הדיון במהות.

קיבלתי המון תגובות מחממות לב של אנשים מכל קצוות הקשת שהרגישו שביטאתי את מה שהיה על לבם, אבל מנגד אנשים טובים ויקרים באו בשתי טענות. הראשון – האם אין כאן מעשה קמצא ובר קמצא הידוע? אותו סיפור מכונן המלווה את ימי בין המצרים ושם למולנו תמרור אזהרה בוהק והשני – האם ויתרנו על ה'ממלכתיות'?

מהי התפיסה הממלכתית? בנינו מדינה ויש לנו אחריות משותפת לקיומה ולכן הכבוד למוסדות הדמוקרטיים חיוני על מנת שתתקיים. זהו טיעון פשוט שכל בר דעת מבין ובמידה מסויימת הוא נכון לכל מדינה בעולם. הממלכתיות הזו אין בה קדושה אלא חשבון קיומי פשוט – "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו".

אבל תפיסת הממלכתיות כפי שנוצרה במעבדות הרוח של הציונות הדתית, אומרת משהו מסדר גודל אחר.

ה'הממלכה' היא צורת הצבירה הנשגבה ביותר שלנו. אנחנו עם קדוש; "גוי אחד בארץ" והביטוי לתפיסה הזו היא הממלכתיות היהודית. זכינו להקים מחדש במדינת ישראל את 'כלל ישראל' כאורגן אחד חי, שהולך ומתעצם למרות הכל ב"ה.

האחדות היהודית אינה רק מטרה ביטחונית קיומית. למעלה ממנה ההבנה שדבר ה' מופיע אלינו כאומה ורק אחר כך כיחידים. לכן אנו מברכים את ברכת התורה הידועה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אנחנו כאומה הכתובת לתורה והשמירה על המבנה הלאומי היא גופא עבודת ה' הנשגבה שלנו. היא עבודת ה' הקשה של מתן האמון בעם ישראל על כל גווניו ולמרות חסרונותיו.

הכבוד לכן כלפי ראש ממשלה מתחלק לשני פנים; הנימוס האזרחי כלפי הסמכות והשני הכבוד כלפי מי שנושא בתפקידו את הזהות הקולקטיבית שלנו; מי שהקב"ה בחר בו להנהיג את עמו.

כאשר בנט בונה את שלטונו על תמיכת האחים המוסלמים וכאשר הוא משעבד את נכסיה של מדינת היהודים לביצורה של התנועה הזו, הוא מפסיק להיות מי שמייצג את האומה.

אסור לפגוע בו מסיבות אחרות וכן – גם סיפור קמצא עומד לנגד עינינו ובטח אם היה בא לישיבת מרכז הרב לא היו פוגעים בו. אבל למי שפגע בממלכתיות היהודית המהותית מקום של כבוד בבית המדרש, חייבים לומר בבהירות – לא!

לפני שאנחנו חברה אזרחית אנחנו עם ה' ורק מנקודת המוצא הזו אנחנו מתחילים את הדיון.

אנחנו בעיצומו של דיון מהותי ביחס לצורה הלאומית שלנו. מי שרוצה לראות בבנט את מנהיגו של עם ישראל, למרות המהלכים החמורים שהוא שותף להם בביטחון המדינה ובזהותה היהודית זו זכותו. זכותם וחובתם של תלמידי חכמים שמנגד לשים תמרור אזהרה וללמד שיעור חשוב לדורות – התורה שלנו למעלה מן המושגים האנושיים כולל האזרחיים החשובים.

ולכן תנצור את רגשי הכבוד לזמנים אחרים ובינתיים תשמור על נימוס ראוי כלפי מי שאחראי לעת עתה על שלומם של ישראל.

התורה לא יכולה לשחק במשחק האזרחי.

 

הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית