כשאנחנו מתלבטים אם עדיפות לנו בחירות חמישיות או הממשלה הנוכחית, כל השיקולים צריכים להיות בפנינו, כולל אחד קצת פחות מדובר: אחרי תקופה ארוכה של בחירות חוזרות ונשנות, התרגלנו למדוד את הפוליטיקאים שלנו אך ורק ביחס להבטחות הבחירות שלהם. הבעיה היא שהבטחות בחירות יפות בעיקר לבחירות ופחות למציאות הפוליטית הישראלית, ואת המחיר של הפער הזה – שגדל עם כל סיבוב בקלפי – כולנו משלמים.

 פרישתה של עידית סילמן מהקואליציה, ההידרדרות הביטחונית שסחפה את רע"ם לסוגיה הלאומית, יחד האיומים האחרונים של ג'ידא רינאוי-זועבי, השיבה לשולחן את האפשרות לבחירות קרובות. רבים ממתנגדי הממשלה הזאת מייחלים לכך, גם בתרחיש של בחירות חוזרות ונשנות וההשפעות הצפויות שלהן.

ההעדפה הזאת לגיטימית בהחלט, כמובן, אולם בטרם קופצים ראש לעוד קמפיין בחירות, ראוי לדבר על מחיר כבד שהן גובות מאיתנו, שכמעט ולא מדובר.

את המחירים הכלכליים של בחירות אנו מכירים היטב, כך גם את הקפאת עבודת הכנסת והממשלה, הגם שיתכן מאוד שרוב הציבור לא מבין לעומק את משמעויותיהם. על המחירים הללו יש להוסיף את העמקת השסע בעם, כתוצאה מהחרפת הטונים והמסרים שמתלווים לקמפיינים.

אולם מחיר נוסף וכבד מאוד שהציבור הישראלי משלם, שיש לקחת בחשבון, הוא שבחירות תורמות מאוד לאובדן האמון של הציבור במערכת הפוליטית, אמון שממילא ראה ימים יפים יותר.

האמון הזה חשוב ממספר סיבות, ובתוכן ניתן למנות את העובדה שאמון מוביל לרצון להשפיע – הכולל ביקורת, השתתפות ומעקב ציבורי אחרי החלטות כבדות משקל, הוא מוביל להגברת אחוזי ההצבעה כך שרצון הציבור יתבטא בצורה מדוייקת יותר, והוא מגביר את הרצון של העם לשלוח אל הכנסת נבחרי ציבור טובים. בהיעדר אכפתיות מהמתרחש במליאה ובוועדות, מי שיכריעו את גורל עתידנו הם תאבי כוח, כבוד וכסף.

בחירות, מטבען, פוגעות באמון הציבור במערכת הפוליטית. מסע בחירות, המלווה ביועצים, סיסמאות והבטחות – חייב להיות נחרץ, קולע וקיצוני. הפוליטיקאי שרוצה להיבחר, חייב לבדל את עצמו מאחרים, אחרת מדוע שנצביע דווקא לו?

הבטחות בחירות משמאל ומימין

כולנו מכירים הבטחות גדולות שליוו קמפיינים של פוליטיקאים מכל צידי הקשת, שלא נותר מהן דבר, על אף המנדט שניתן להם מהציבור על בסיסן:

ב-92' הבטיח רבין המנוח לא לדבר עם אש"ף, ושנה לאחר מכן חתם על הסכם אוסלו; ברק הצהיר ב-99' שיפעל לגיוס בחורי הישיבות, ולא נותר מכך דבר; "עונש מוות למחבלים" מזוהה עם ליברמן אך טרם נמצא מחבל שהוצאה להורג מזוהה עמו; יאיר לפיד דיבר על 18 שרים ועל הגבלת קדנציות – דבר מזה לא נראה באופק; נתניהו, כראש ממשלה, הבטיח החלת ריבונות על כלל ההתיישבות ביו"ש. מועצת יש"ע עוד מחכה; גנץ ועמיר פרץ הבטיחו לא לשבת עם ביבי וישבו תחתיו; ולבסוף בנט, שחתם בשידור חי כי לא יקים ממשלה באמצעות קולותיו של מנסור עבאס ומכהן כראש ממשלה הנשענת על הקולות הללו.

הדוגמאות רבות ומכסות את כל הקשת הפוליטית, מימין ומשמאל, וסביר להניח כי ניסיון לעטוף דגים בהבטחות בחירות שהופרו פה בשנים האחרונות יוביל למחסור חמור בבעלי הסנפיר.

מחקרים רבים מראים כי אנשים נוטים להצביע למי שהצביעו הוריהם ולמי שהם עצמם הצביעו בבחירות הקודמות. המסקנה שמסיקים מכך הפוליטיקאים היא שעליהם למקד את הקמפיינים שלהם בקהל היעד של מפלגות מתחרות. הדרך היחידה למשוך את הקהל הזה היא לנסות לשכנע אותם שמה שלא עשתה המפלגה שלה הם הצביעו בבחירות הקודמות, תעשה דווקא יריבתה. כך, הפוליטיקאים מחלקים צ'קים ללא כיסוי – הם יכולים להצהיר שיהיו קיצוניים יותר או מתונים יותר בהתאם למה שהם חושבים שקהל היעד רוצה לשמוע, אבל הסיכוי שהם יישמו את ההבטחות הללו הוא נמוך מאוד. גם אם הם היו רוצים, הם פשוט לא יכולים.

קמפיין בחירות הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – אפשר להבטיח הכל, ולאחר הבחירות להאשים את השותפים הקואליציוניים בסיכול הרצון האמיתי והכן לממש את ההבטחה. אגב, יכול מאוד להיות שבאמת היה רצון כזה, אבל להבטיח מראש לקיים תוך התעלמות מהסיכוי הקלוש לעשות זאת בפועל זו זריית חול בעיניי הבוחרים.

בחירות הן השמיים, ואילו הדרך לממשלה מתפקדת מובילה אל קרקע המציאות, שמי שפוגש אותה בעוצמה הגבוהה ביותר הם אזרחים תמימים שהלכו שולל אחרי הבטחות שווא.

תקופה ארוכה של מערכות בחירות תכופות הובילה לכך שלא היה לנו מדד עשייה אמיתי לבחון על פיו את מנהיגינו. היו רק ההצהרות שלהם, ובהתאם לכך – גודל השבר.

אז רגע לפני שרצים לעוד מערכת בחירות שתעמיק אותו עוד יותר, צריך לקחת גם את זה בחשבון.

 

מלאכי חסדאי, הוא תלמיד לתואר שני בתוכנית המצטיינים של ביה"ס פדרמן למדיניות ציבורית