"זהו אסון נורא, אבל איננו מבינים חשבונות שמים" זהו משפט ששמעתי מכל כך הרבה פיות בשבוע האחרון.

לצערי זה היה באמת שבוע נורא. שבוע עצוב. שבוע שהזלתי הרבה דמעות על צרות של אחרים. אבל כשישבתי רגע לחשוב מה קורה פה, הגעתי למסקנה (שכמוני אני די בטוח הגיעו אליה עוד רבים), יש לנו מה לתקן, יש כאן רמז משמיים.

אבל מי אני ומה החוכמה הגדולה להיות חדור אמונה כל כך?! מאיפה הזכות שלי להטיף מוסר ממקרה של אחרים?! הרי אני לא משפחה של אותם אנשים, אני לא חבר ואפילו לא מכיר אותם, אני מסתבר אפילו אשכח את הסיפור הזה בעוד תקופה קצרה. אומנם בכיתי והרגשתי קצת מכאבם אבל אני יכולתי להרשות לעצמי לחייך ולצחוק שעה אחרי. אז מה החוכמה שאני מאמין בקב"ה ומתגאה בזה.

האמת היא שזו לא חכמה, אבל זה מה שגרם לי להבין את העוצמה של ההורים גרוס מסיפור ההרעלה.

כמו שציינתי, איני מבין חשבונות שמיים, אבל בראיון הקצר שהעבירו לתקשורת היה מוסר לכל עם ישראל שבטוח הזיז גם משהו למעלה. עומדים זוג הורים שלפני שעות מספר קברו שתי בנות מתוקות ויפות, הורים שיודעים ששני בניהם שנשארו נלחמים כל דקה על חייהם, הורים שטעות (לא משנה בכלל של מי ומה) שינתה את חייהם, אותם הורים עומדים חדורי אמונה, בוכים על מה שקרה אך בלי שום תלונה, שבורים והרוסים מהאבידה הקשה אך מלאים בתקווה ותפילה הלאה, זאת חוכמה!

אדם באשר הוא דתי/ חילוני/ חרדי שראה את זוג ההורים מדברים בטוח קיבל סטירה, בטוח לרגע שכח מה ההשקפה שלו ומה הדעה שלו. בטוח פתאום כולנו קיבלנו צביטה מכך שאנשים שחייהם כבר לא יחזרו לאותה שגרה פשוט סוג של אומרים תודה!

עכשיו אני חושב שמותר לי להגיד שאיני מבין חשבונות שמיים, שה' נתן וה' לקח, שאני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה עושה הכל לטובה ובעזרת התפילות שלנו (של כל אדם יהודי שליבו רחמן) לילדים תהיה רפואה שלמה במהרה והמשפחה תקום על רגליה.

ולמה מותר לי?! כי אני קיבלתי שיעור באמונה משמעון ומיכל גרוס הגיבורים של כל העם הזה.

ועוד דבר קטן בקשר לרמז ההוא שדיברתי עליו בהתחלה, הרמז העבה כל כך שקיבלנו מלמעלה. בואו נפסיק לחכות לעוד קריאות מאבא בשמיים, בואו כולנו נתחיל באמת לשנות את עצמנו, לשנות את השנאה הזאת שיש ברחוב, לשנות את השפה, להתחיל לאהוב אחד את השני להתחיל לכבד את השונה. אבא בשמיים קורא לנו, רוצה לראות אותנו יחד, בואו נראה לו כמה אנחנו רוצים לרקוד יחד, לצחוק יחד, לאהוב יחד. שיגיד לצרותינו דיי ושנפסיק לדמוע על הטעויות שהבאנו על עצמנו.

חותם בדמעה גדולה, בכאב לב עצום, אך בתקווה ובאמונה.