אמירתו האומללה של גרוניך יצאה לעולם וכמו חומצה היא תלך ותתפשט עד לעצם. קשה להאמין שאדם יכול להוציא אמירה כזו מפיו כי הוא צריך לעבור שני מחסומים רציניים.

הראשון – לחשוב בכלל בצורה הזו והשני – לגלות את המחשבה הזו לציבור הרחב. אבל זה המצב. אנחנו בתקופה שבה סוגיות יסוד מתבררות במהירות וזו ברכה, כי השקרים החבויים יוצאים לאור ומאפשרים לנו לבחור באמת.

גרוניך אינו גזען במובן הקלאסי של המילה. הוא אדם שפתח את האולפנים שלו ליוצאי אתיופיה ונתן להם כבוד שלא קיבלו מאמנים אחרים. אנחנו רואים כאן עניין אחר שלדעתי הוא עמוק יותר ושהוא גם מלמד על הטבע האנושי; של כולנו.

הנושא הוא מה שמכנים היום 'התנשאות'. הנטיה להתנשא על אחרים בגלל המכונית היפה או המשכורת הגבוהה שלך לעומת אחרים, מקורה בצורך עמוק מאוד בנפש שלנו.

גרוניך, ארכיון (צילום:גרשון אליסון/ פלאש 90)

בתוכנו פנימה אנחנו יודעים שהחיים שלנו בעולם הזה קצובים ושחרבו של מלאך המוות ממתינה לנו באיזו סימטה אפילה. כבני אדם אנחנו מנסים 'לנצח' אותו ולייצר מהחיים משהו שיתן לנו להרגיש שהחיים היו שווים משהו.

מעגל חיים סביב הקיום בלבד, אינו מספק את הצורך הזה כי בסופו של דבר הוא שם אותנו ואת בעלי החיים באותה מתכונת נוראה של יצורים המחפשים מזון ומחסה, כאשר בדרך אנחנו מנסים להביא תועלת לאנשים אחרים שגם הם יוכלו להמשיך את מעגל החיים חסר הפשר.

שם הקוד היהודי הוא 'ענווה'

ההתנשאות היא התחושה שיש משהו שמרומם מן החיים האלה ובאמת גם התורה קוראת לנו להתנשא. היא מצווה עלינו להיות 'קדושים' ולחיות חיים בעלי ערך גבוה ושלא לשקוע בתאוות העולם. היא מלמדת אותנו שהחיים הם ניסיון שהוא גם סוג של 'נס' אם נזכה; 'נס' במובן של דגל המתנוסס מעל פני השטח ואומר- יש כאן משהו.

תכף נחזור לגרוניך.

התורה שלנו מדברת ל'אומה', כי היא מכילה בתוכה גוונים שונים שכולם מרכיבים את הזהות השלמה שלה. יש בה צדדים אינטלקטואליים מדהימים ויש בה צדדים פשוטים של אלו שבונים את החיים עצמם, אבל כולם נחוצים לקיומה השלם. כי כמו בגוף  – הראש חשוב מאוד, אבל קשה למצוא בו ערך אם הוא לא מחובר לרגלים הולכות.

שם הקוד היהודי הוא 'ענווה'. ראו את כל גדולי ישראל האמיתיים. עם כל ההערצה שמרעיפים עליהם, הם שומרים על חיים צנועים מאוד. הם מתרחקים מתקשורת ומניסיון להרשים, כי הם חיים בעולם פנימי מאוד ורק מי שמתאמץ יכול להגיע ולהתברך. לא הרבה יותר מזה.

מגורים בדירה צנועה. הרב קניבסקי זצ"ל (צילום: שוקי לרר)

כך היה המנהיג הראשון שלנו – המודל לכל מנהיגי העולם – משה רבנו. האיש שאלוקים דיבר איתו, היה גם עניו באופן קיצוני כי כך אמרה עליו התורה: "והאיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה". כמה שהוא היה ב'שמים' כך הוא גם הבין עד כמה הוא ב'ארץ' ועד כמה הוא רחוק.

שלמה גרוניך מייצג את אלו המבקשים 'משהו' מן החיים, אבל איבדו את המצפן ומה שנותר להם הוא להתנשא. זה נראה מכוער אבל בעיקר מצער, משום שחיבור למקורות הכוח היהודיים היתה עשויה להעניק תחושת 'התנשאות', אבל כשרה; כזו שספוגה בענווה עמוקה.

רבים מאתנו נגועים בהתנשאות – דתיים על חילוניים ולהפך, עשירים על עניים, גברים על נשים ועוד ועוד – שכל אחד ימצא את החולשה הזו אצלו.

יש דרך אחרת שמחייבת עבודה והיא ממש לא מסתפקת בפנס ספוט על הבמה, או באייטם נוצץ בתכנית אירוח בטלויזיה.

מדינת ישראל היא פלא של קיבוץ גלויות והפלא הזה יתקיים רק בנתינת מרחב לקבוצות השונות שמרכיבות אותו. כשבאים מתוך תפיסה לאומית בריאה, מצליחים להתעלות מן הפוזיציה הקטנה ולהנות מן המגוון העצום הזה. גרוניך הוא סמל למשהו עמוק יותר שמקנן אצל חלקים גדולים בחברה הישראלית ואין מדויק מחג החירות, להשתחרר מן ה'משהו' הזה כבר עכשיו.

 

הרב אהרון אגל-טל הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית