בציונות הדתית לא התרגלו לסטטוס החדש הזה: לשון מאזניים. כל קול וכל אצבע יכולה לבנות ממשלות או לזרוק אותנו למערכת בחירות. עם או בלי כוונה, הציונות הדתית הפכה משמעותית ביותר ויחד עם זאת מסוכסכת ביותר.

התהליכים הפנימיים שעברו על הסרוגים התפוצצו בעוז בתחילת סגאת מערכות הבחירות; מפייגלין ועוד הרב רפי פרץ, מפירוק הבית היהודי על ידי נפתלי ואיילת ועד ראשות הממשלה, דרך חבירה ופירוק כואבת מסמוטריץ' של כל הגורמים הפוליטיים: בנט, הרב רפי, חגית משה ובן גביר.

כמו ענק אדום: תופעה אסטרונומית של כוכב שמגיע לשיאו והוא הופך להיות ענק ממדים בשל פעילויות מנוגדות המתרחשות בתוכו. כוח הכבידה מושך את האנרגיה כלפי פנים והפעילות הגרעינית החוצה. הבעיה היא שזו בדיוק נקודת השיא, משם הכוכב – לאחר שמיצה את יכולותיו, הופך לננס קטן וחם.

הפוליטיקה הישראלית נמצאת בין שני קטבים: רק ביבי ורק לא ביבי, אלו המחנות שניצבים אלה כלפי אלה כבר זמן ארוך וזה לא חדש. הדבר החדש הוא שהציבור הדתי לאומי מוצא את עצמו בתווך, וכשאתה בתווך כל צד רוצה אותך ומאוכזב ממך בו זמנית.

הפעילות של בנט שיצא מתחת השייכות האוטומטית לנתניהו, הביאה במקום לעצמאות ושגשוג, למשבר. השיתוף עם רע"מ וההליכה עם גורמי שמאל, יחד עם מתקפות של אכזבה והפרת הבטחות בחירות, יצרו משבר חריף.

השתל שיצר בנט סרב להיקלט בגוף. בנט עשה את אחת הטעויות שלו ובמקום להילחם על מקום בימין הישראלי ולנופף בגאווה שהוא ציונות דתית, אחרת, אבל ציונות דתית, הוא נשאב בידי סחרור מחבק של השמאל והמרכז וזנח את הבייס.

מבחינתו הכי טוב היה להתמקד במדיני ובדברים הגדולים, הוא מעולם לא אהב את המגזריות ועסקני המגזר לא אהבו אותו. הוא חשב שהוא ילך מלמעלה והדברים יגיעו מלמטה, אבל הפקיר את השטח שזעם עליו. מי שעמדו בחזית הם עידית סילמן, ניר אורבך, מתן כהנא, איילת שקד ושאר החברים. כשהליכוד והציונות הדתית עושים קמפיין בגידה מטורף בכל הכוח ובכל האמצעים. מלחמה עד הסוף, בה הכל כשר.

רבים מבני ובנות הציונות הדתית על גווניה השונים, מחרד"לים ועד דתל"שים לא חושבים שחזרתו של בנימין נתניהו לשלטון תביא בשורה לעם ישראל, כפי שאחרים חושבים. הם חושבים שבהינתן האלטרנטיבות, עדיף ממשלת ימין על כל מגרעותיה, מאשר ממשלה עם השמאל והערבים. הכותרת הזאת משגעת אותם.

אבל, בחיים ובעיקר בחיים הפוליטיים, יש ברירות ואפשרויות. האפשרות היא לבחור בין א' ל-ב'. לדעת מה הברירה הטובה ביותר שמונחת בכף היד. החרדים עשו זאת שנים, הם היו לשון מאזניים וידעו בצורה סקטוריאלית לנצל זאת לטובתם.

הציבור הדתי לאומי חונך לדאוג לכלל ישראל ולא רק לסקטור. אבל הוא עוד לא הבין את המקום המשפיע הזה כל כך. שנים הוא רצה להיות שם, אבל לא חשב שהוא יכריע במו קולו מי ישפל ומי ירום. כמו שהעשייה הציבורית שלו גדולה מכפי כוחו, כך גם ההשפעה הפוליטית שלו. אבל כאמור הוא מסוכסך, מפוצל ומחולק למחנות.

והנה עידית סילמן נישאת על כפיים, אחרי שאתמול היא הושמצה עד דק. הכפיים ושריקות הבוז חזקים היום מאי פעם, ואלו קולות הרגע שילוו את המגזר שהפך לממליך המלכים עוד זמן רב. וצריך להיערך למקום הזה, להבין אותו ולפעול דרכו.