סערת הדתל"שים.

היום בבוקר למדתי עם ילדים בכיתה א' על משה רבינו, אחד התלמידים אמר שמשה ברח למדבר כדי להיות חופשי כי "הייתי שם פעם וזה כיף, לא אומרים שם מה לעשות". מאוחר יותר למדתי עם ילדים בכיתה ט' על פרשנות הראי"ה לברכת "שלא עשני עבד". אחד התלמידים אמר שלהיות בבית ספר "זה כמו להיות עבד, כל הזמן אומרים לך מה לעשות". שניהם ביטאו, בצורות שונות, את התסכול.

לתלמידים אומרים כל הזמן מה לעשות. הם חייבים להיות בבית הספר. הם חייבים ללמוד. לשבת. להיות בשקט. לברך. להתפלל.

אם בשנים האחרונות לימדתי בעיקר מבוגרים. ביינישים, סטודנטים ולא מעט מבוגרים 'רגילים', שבחרו להגיע לשיעורים הרי שבשנה האחרונה אני מלמד בעיקר תלמידים שחייבים להיות בשיעור. ההבדל עצום.

מערכת החינוך הדתית לא מייצרת 'דתל"שים'. היא מתקשה בהקניית אמונה לתלמידים.

מערכת החינוך הדתית היא חלק ממערכת החינוך ה'רגילה'. ככזו, היא כפופה ברובה המכריע לאותן אמיתות שנכונות למערכת החינוך הישראלית (ולכל מערכת חינוך פורמלי בעולם). אנו מייצרים מציאות שכופה על התלמידים שעות לימוד ארוכות. מערכת כזו יכולה להצליח, לימודית, אם בית הספר טוב. אך במקביל היכולת שלה להצליח אמונית קשה מאד. כמעט בלתי אפשרית.

איך ניתן לצפות מתלמידים ותלמידות שלא מגיעים לאחר התיכון לישיבה או למדרשה לפתח אמונה?

כ͟א͟ש͟ר͟ ͟א͟ש͟ו͟ב͟ ͟ו͟א͟ה͟י͟ה͟ ͟ק͟ט͟ן͟ ͟/͟ ͟י͟א͟נ͟ו͟ש͟ ͟ק͟ו͟ר͟צ͟'͟א͟ק͟

כשביקשתי להיות ילד שכחתי לחלוטין כי לא אשתכר למחיתי ואהיה מעמסה לזולתי.

לא, הילדים אינם אוכלי-חינם. בית-הספר הוא עבודה. אמת, כי יש לנו הרבה ימות חופש, אך גם המורה נח מעמלו. עבודתנו (של הילדים) קשה יותר משל המורה. כי הכל לנו גם קשה וגם חדש.

ומאמר הבריות הוא, שהילדים אינם עושים כלום, אוכלים לחמם חינם!?

כשביקשתי להיות ילד, שכחתי לחלוטין, מה קשה לו לאדם שאין לו מעות משלו, מה עבדות היא זאת?

למשל: יש לי סרגל גרוע. מישהו פגם בו. הנחתיו שלם, אני בא אחרי ההפסקה – אין. חיפשתי, עד שמצאתי על ספסל אחר לגמרי. אך מה, כשהקצוות מפוגמים – סרגל כזה שוב לא תצייר בו בקו ישר: העפרון נתקל.

 

חינוך לאמונה חייב לזכור כי התלמידים לא בחרו להיות שם. התלמידים, כמו שכותב קורצ'אק משועבדים למערכת החינוך. חינוך לאמונה חייב להתבסס על חירות ולא יכול להיבנות על גבי שיעבוד.

התלמידים הנכנסים בשערי הישיבות והמדרשות הגבוהות לא מוכרחים להיות שם. לכן הם פתוחים ללימוד מעמיק ואמוני בהרבה משהיו קודם לכן. הדבר לא נובע רק מגיל מבוגר אלא מעצם הנכונות של המוסדות לסמוך על תלמידיהם ולאפשר להם לבחור. ההצלחה נובעת מעצם הקיום הריבוני של התלמידים.

מערכת החינוך הדתית חייבת ללמוד ממוסדות החינוך התורני הגבוה ולהקנות אמונה מבחירה כבר מילדות. לסמוך על התלמידים, בהתאם לגיל וליכולת כמובן. עלינו להפסיק את הניסיון הבלתי פוסק לחנך להתאמה למסגרות. אמונה איננה מסגרת, היא נובעת מבפנים וככזו עלינו לאפשר אותה ולא לכפות אותה.

התלמידים הם עבדי זמן לא רק של הקב"ה אלא גם של עולם המבוגרים, של המערכת הפורמלית.

אנו שולטים בזמנם ולעתים נדמה לנו שהשליטה תימשך לנצח. אלא שהיא לא ומסתבר שמרגע שהם יכולים לבחור לבד, הם לא תמיד בוחרים במה שאנו רוצים.

האם לא היה עדיף לאפשר להם לבחור קודם לכן?

כל חינוך טוב ובעיקר חינוך לאמונה ולתורה חייב להוציא את התלמיד מעבדות לחירות. רק אז התלמיד יוכל להאמין.

 

הרב אודי דבורקין, הוא רב בי"ס ממ"ד ארנונה בירושלים ובישיבת שיח יצחק ודוקטורנט באוניברסיטה העברית