היום בבוקר למדתי עם ילדים בכיתה א' על משה רבינו, אחד התלמידים אמר שמשה ברח למדבר כדי להיות חופשי כי "הייתי שם פעם וזה כיף, לא אומרים שם מה לעשות". מאוחר יותר למדתי עם ילדים בכיתה ט' על פרשנות הראי"ה לברכת "שלא עשני עבד". אחד התלמידים אמר שלהיות בבית ספר "זה כמו להיות עבד, כל הזמן אומרים לך מה לעשות". שניהם ביטאו, בצורות שונות, את התסכול.
לתלמידים אומרים כל הזמן מה לעשות. הם חייבים להיות בבית הספר. הם חייבים ללמוד. לשבת. להיות בשקט. לברך. להתפלל.
למה הציונות הדתית מייצרת המון דתל"שים?
אם בשנים האחרונות לימדתי בעיקר מבוגרים. ביינישים, סטודנטים ולא מעט מבוגרים 'רגילים', שבחרו להגיע לשיעורים הרי שבשנה האחרונה אני מלמד בעיקר תלמידים שחייבים להיות בשיעור. ההבדל עצום.
מערכת החינוך הדתית לא מייצרת 'דתל"שים'. היא מתקשה בהקניית אמונה לתלמידים.
מערכת החינוך הדתית היא חלק ממערכת החינוך ה'רגילה'. ככזו, היא כפופה ברובה המכריע לאותן אמיתות שנכונות למערכת החינוך הישראלית (ולכל מערכת חינוך פורמלי בעולם). אנו מייצרים מציאות שכופה על התלמידים שעות לימוד ארוכות. מערכת כזו יכולה להצליח, לימודית, אם בית הספר טוב. אך במקביל היכולת שלה להצליח אמונית קשה מאד. כמעט בלתי אפשרית.
איך ניתן לצפות מתלמידים ותלמידות שלא מגיעים לאחר התיכון לישיבה או למדרשה לפתח אמונה?
כ͟א͟ש͟ר͟ ͟א͟ש͟ו͟ב͟ ͟ו͟א͟ה͟י͟ה͟ ͟ק͟ט͟ן͟ ͟/͟ ͟י͟א͟נ͟ו͟ש͟ ͟ק͟ו͟ר͟צ͟'͟א͟ק͟
כשביקשתי להיות ילד שכחתי לחלוטין כי לא אשתכר למחיתי ואהיה מעמסה לזולתי.
לא, הילדים אינם אוכלי-חינם. בית-הספר הוא עבודה. אמת, כי יש לנו הרבה ימות חופש, אך גם המורה נח מעמלו. עבודתנו (של הילדים) קשה יותר משל המורה. כי הכל לנו גם קשה וגם חדש.
ומאמר הבריות הוא, שהילדים אינם עושים כלום, אוכלים לחמם חינם!?
כשביקשתי להיות ילד, שכחתי לחלוטין, מה קשה לו לאדם שאין לו מעות משלו, מה עבדות היא זאת?
למשל: יש לי סרגל גרוע. מישהו פגם בו. הנחתיו שלם, אני בא אחרי ההפסקה – אין. חיפשתי, עד שמצאתי על ספסל אחר לגמרי. אך מה, כשהקצוות מפוגמים – סרגל כזה שוב לא תצייר בו בקו ישר: העפרון נתקל.
חינוך לאמונה חייב לזכור כי התלמידים לא בחרו להיות שם. התלמידים, כמו שכותב קורצ'אק משועבדים למערכת החינוך. חינוך לאמונה חייב להתבסס על חירות ולא יכול להיבנות על גבי שיעבוד.
התלמידים הנכנסים בשערי הישיבות והמדרשות הגבוהות לא מוכרחים להיות שם. לכן הם פתוחים ללימוד מעמיק ואמוני בהרבה משהיו קודם לכן. הדבר לא נובע רק מגיל מבוגר אלא מעצם הנכונות של המוסדות לסמוך על תלמידיהם ולאפשר להם לבחור. ההצלחה נובעת מעצם הקיום הריבוני של התלמידים.
מערכת החינוך הדתית חייבת ללמוד ממוסדות החינוך התורני הגבוה ולהקנות אמונה מבחירה כבר מילדות. לסמוך על התלמידים, בהתאם לגיל וליכולת כמובן. עלינו להפסיק את הניסיון הבלתי פוסק לחנך להתאמה למסגרות. אמונה איננה מסגרת, היא נובעת מבפנים וככזו עלינו לאפשר אותה ולא לכפות אותה.
התלמידים הם עבדי זמן לא רק של הקב"ה אלא גם של עולם המבוגרים, של המערכת הפורמלית.
אנו שולטים בזמנם ולעתים נדמה לנו שהשליטה תימשך לנצח. אלא שהיא לא ומסתבר שמרגע שהם יכולים לבחור לבד, הם לא תמיד בוחרים במה שאנו רוצים.
האם לא היה עדיף לאפשר להם לבחור קודם לכן?
כל חינוך טוב ובעיקר חינוך לאמונה ולתורה חייב להוציא את התלמיד מעבדות לחירות. רק אז התלמיד יוכל להאמין.
הרב אודי דבורקין, הוא רב בי"ס ממ"ד ארנונה בירושלים ובישיבת שיח יצחק ודוקטורנט באוניברסיטה העברית
תגובות
ממש לא. זה לא אמונה אלא ההלכה שמלאה איסורים לא רלוונטים שמעיקים על החיים הנורמלים, עד שצריך להמציא להם מעקפים ומעקפי מעקפים. היהדות איננה דת של לב ורגש, אלא דת של משפטנים שמתווכחים ביהיהם אלפי שנים אם מותר או אסור, ואם אתה ספרדי אז מותר ואם אתה אשכנזי אסור. זה לא דת. זה לא עבודת השם. זה לא דבר השם אלא פרוטוקולים של משפטנים. זה התקשקשות על זוטות ותתי סעיפי חוק,על ברירת גרגרי אורז, על חיבוק אישה שזה עתה ילדה וזה מנוגד לחיים הטבעים הנורמלים. לא יעזרו כל השיעורים והסמינריונים. בקרב מול הקידמה והמודרנה הדת תפסיד, כי ההלכה מפריעה לחיות בטבעיות, בנורמליות ובשמחה.
הגדר הטובה של הרב חיים נבון. זו המלצה ראשונה כל אופנה הייתה נחשבת בדור שלה לדבר הכי טבעי, נורמלי ושמח - ואחר כך זה חלף עבר. חלף עם הרוח במהירות. את כולם ראתה היהדות, ועל כולם היא נשארה צעירה ותוססת. כל עיקרון, אם לא יהיה לו מימוש דקדקני, לא יתקיים במציאות ויתבטל. זה נכון בדבר הכי פשוט, כמו התמדה באימון כושר; שם רק נדבר על זה אז כנראה ניכשל, אבל אם נקבע שגרת אימונים מדוייקת שאסור לסטות ממנה אז נבנה מסת שריר, סיבולת, וכושר טוב לגוף. על אחת כמה וכמה כשמדובר בעקרונות הכי עליונים, קדושים, ואלוהיים שיש לנו.
האם אתה שכותב את התגובה באמת שמח? אני יודע על עצמי שאני עושה את הדבר הנכון בעיני אלוקים אני שמח ושאני לא-אני לא שמח. כל אחד יודע באמת מה גורם לו טוב ושמחה וזה קרבה לבורא קרבה צמא ותשוקה למשהוא מעבר.פשוט להתעלם מהנשמה ולנסות חיים"נורמליים ושמחים" פשוט לא אפשרי בלי הקב"ה בחיים שלך.השטחיות והאומללות של לעבוד כדי לחיות-לחיות כדי לעבוד במעגל בלתי פוסק ולשם מה? שיהיה כסף למה? לשבת בבר ולשתות בירה ואז מה אתה מאושר? או אתה משקר לעצמך.למה יש לנו הערכה לחייל שנהרג כדי להגן עלינו ורואים את זה כמעשה חיובי והרואי של החייל גם מצידו? כי אנו יודעים כולנו יש משהוא מעבר יש משהוא אחרי וזה לא מקרה ושום דבר לא סתם. אני מאחל לך שתוכל להבין את עצמך באמת. לא שופט אותך אח יקר אוהב אותך ומאחל לך רק טוב.
תור בוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר אני יכול להזדהות לגמרי עם כותב המאמר.
נשמע טוב. לא הבנתי איך נותנים לילדים חופש? למה הכוונה?