שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, מתייחס להתנגחויות סביב נושא הכנסת חמץ לבתי החולים בחג הפסח, ומציע פיתרון משלו שיהיה מקובל על כל הצדדים.

הפוסט המלא של הרב שי פירון

הנחה ראשונה: בתי החולים הם מרחב ציבורי, רובם הגדול בבעלות או בתקצוב של הממשלה.

הנחה שניה: מדינת ישראל היא מדינה יהודית. ההגדרה הזו אינה נוגעת לפולחן האישי של כל אחד ואחד מאזרחיה אלא לזהות של המדינה, למרחב הציבורי. מכיוון שכך, ההקפדה על חמץ בפסח בבתי חולים אינה עניין דתי אלא עניין זהותי.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב יאיר בן מנחם בשו"ת על מכירת חמץ

הנחה שלישית: בישראל כ – 20% אזרחים ערבים ועוד מספר לא קטן של לא יהודים או חסרי דת. אין שום סיבה שבעולם למנוע מהם לאכול חמץ, הם באים לבקר את קרוביהם המאושפזים, לפעמים לתקופות ארוכות. אך טבעי הוא שיביאו עימם ריחות של בית. חשוב לציין שיש בתי חולים בהם אחוז המאושפזים האוכלים חמץ גבוה מאוד, בתי חולים המצויים באזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית גדולה.

הנחה רביעית: המציאות לא מתאפיינת בשתי אפשרויות קיצון: או שמותר להכניס או שאסור להכניס. יש גם אפשרות שלישית. נכון, היא לא מאפשרת מלחמה, הקיצוניים משני הצדדים לא יקבלו את שעות התהילה שלהם בתקשורת הישראלית, ואולי, חלילה – מפלס השנאה ירד.

יש גם אפשרות שלישית. אפשרות של בני אדם. אפשרות שלא מוותרת על זהותה היהודית של ישראל, אפשרות שלא פוגעת בצרכים של אחוז ניכר מהאוכלוסיה.

אז מה עושים?

1. אין להכניס חמץ למחלקות בבתי החולים. זהו חלק מאופיה, מסמליה של המדינה.

2. גם לרוב יש זכויות! בדיוק כמו שהצפירה ביום הזיכרון מביאה לידי ביטוי את הרגשות, הדעות והמחשבות של רוב אזרחיה. מי שילך – במפגין – ברחוב בזמן הצפירה פוגע ברגשות הציבור. כך גם ביחס לחמץ. עדיין מספר גדול מאוד של ישראלים לא אוכלים חמץ בפסח. גם להם יש זכויות, גם על הרוב יש להגן מפני פגיעה.

3. בכל בית חולים יש להקים חדר, אולם, מכובד וראוי שיש בו שולחנות, כיסאות, מקרר, מכשירי מיקרוגל לחימום וכו'. כל מי שרוצים לאכול חמץ, יוכלו להתיישב בנחת ובכבוד במרחב נפרד ולאכול את מה שירצו לאכול. לי זה נראה כל כך הגיוני ופשוט. אפשר להגיע להסדרים בדרכי שלום, לא רק בגלל שאנו מחפשים פשרות, אלא בעיקר מפני שנכון לחיות יחד, בשלום ובשלווה.