פעמים רבות קיים מתח בקרב מדינות בין עצמאות פעולתן לבין הסתמכות על ערבויות של ידידותיהן. גם לאורך ההיסטוריה הישראלית, משני צידיה של המפה הפוליטית, נשמעו קולות הקוראים לישראל להסתמך על מדינות זרות ועל בעלות ברית כערבות לבטחונה במסגרת הסכמים פוטנציאליים.
כאשר החליטה אוקראינה לוותר על הנשק הגרעיני שלה היא אף קיבלה ערבויות כאלו. יתרה מזאת, הערבויות אשר קיבלו האוקראינים הגיעו משלוש מדינות אשר יכולות להיחשב למעצמות על: רוסיה, בריטניה וארה"ב.
ייתכן שכל מדינה אשר הייתה מעוניינת בערבות ביטחון הייתה מעוניינת דווקא בחתימתן של מעצמות אלו. אבל היום, לאחר חודש של לחימה מסיבית אל מול חמישה נתיבי פלישה שונים, ברור לכל בר דעת שהערבויות האלו, בפועל, לא היו שוות הרבה. אותו מזכר בודפשט שנחתם ב-1994, אשר התחייב לערבויות לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, היה לנטול משמעות פרקטית בשעת המבחן.
העובדה הזו מעלה את השאלה על כל התחייבות ביטחונית אשר יכולה מדינת ישראל לקבל – האם היא באמת תהיה בעלת ערך כשהיא תצטרך אותה?
נוסף על כך, כאשר רואים בחודש האחרון את הצבא האוקראיני, אשר בניגוד להערכות רבות ממשיך להילחם ולהחזיק מעמד במרבית החזיתות. ברור לחלוטין שהדבר המרכזי העומד בין אוקראינה לבין כישלון במערכה הוא כוחותיה הצבאיים. מנהיגי המערב לא מעוניינים או מסוגלים פוליטית לשלוח חיילים אמריקאים, פולנים או גרמנים להילחם במריופול או בחרקיב, ללא קשר למידת הסימפטיה שלהם להנהגה ולעם האוקראיני. איכות כוחות הצבא, זרועות המודיעין, ויכולות הניהול שלהם, בפועל, מתבררים כחשובים הרבה יותר מכל ידידות או מחויבות בינלאומית של ידידותיה של אוקראינה.
יכולות צבאיות וביטחוניות, גם בדוגמא הישראלית, הן קריטיות להבטחת ביטחונה של ישראל. הן אפילו מהותיות יותר, בעידן שבו מדינות נזהרות מאוד לערב את חייליהן בסכסוכים מרוחקים מהן. נקודה זו חשובה גם במיוחד למדינת ישראל בפרט, עקב מאפייניה ופגיעותה. במבט על המלחמה באוקראינה צפה לה באופן טבעי השאלה, במידה והצבא האוקראיני לא היה מתמודד עצמאית כנגד רוסיה, האם בכלל היו מסייעים לאוקראינה בדרך שבה כן מסייעים לה כרגע? הן בשטח עם משלוחי נשק וסיוע והן מבחינת הפעלת הלחץ על רוסיה?
אך, בעוד והמלחמה באוקראינה מהווה רענון לתפישתם של אלו התומכים בכך שראוי ורצוי שלמדינה תהיה את היכולת להגן על עצמה ואת העצמאות לפעול בזירה הבינלאומית באופן חופשי, או לכל הפחות באופן שיאפשר לה להשיג את רוב יעדיה, המלחמה באוקראינה גם מדגישה גורם שעשוי להגביל את העצמאות הפוליטית והצבאית של מדינה במלחמה, והיא ההשפעה על דעת הקהל החיצוני על מנת לחזק את מידת היכולת של המדינה לפעול ולהיות עצמאית.
ההשפעה על דעת הקהל ובכלל המלחמה על ה-"תודעה" אינה זרה לישראלים ואינה מאפיין חדש של מלחמות. בטח לא במהלך המאה ה-21. הרי אין ישראלי שלא מכיר את מונח ה-"הסברה" והתפקיד שהוא משחק, לטובה ולרעה, בסכסוך הישראלי – ערבי ובנרטיב הישראלי לצדקתו. אך, לטענתנו, המלחמה באוקראינה מהווה ביטוי לפוטנציאל אפשרי של העצמה והרחבה של אותה מלחמה על התודעה והשפעתה על דעת הקהל.
נאום זלנסקי בכנסת: קל לצקצק
10
0
המלחמה באוקראינה מדגישה את הצורך של השחקן ה-"חזק" במשוואה להצדיק את הפעולות שלו על מנת להמנע מלחץ חיצוני שיפגע בחופש הפעולה וממחיר יקר שישלם לא רק מול מדינות אחרות אלא גם מול גופים פרטיים. בעוד וסנקציות ואיומים מקרב ארה"ב ונאט"ו מהווים את עיקר ההתייחסות התקשורתית ֵבתקופה האחרונה, אפשר לשים לב לתופעה נוספת שהולכת ותופסת נפח סביב המלחמה באוקראינה וצריכה לעניין אותנו מאד: השפעה של גורמים פרטיים על המלחמה.
למשל, חברות מסחריות כדוגמת מקדונלדס ונטפליקס, ארגונים בינלאומיים כדוגמת פיפ"א, מוסדות כמו בנקים וחברות פיננסיות ואף אינדיבידואלים שהודיעו על החרמת רוסיה והוצאתה ממסגרותיהם.
בעוד ופעולות אלו אינן חדשות, נקח לדוגמה את פרשיית גלידות בן אנד ג'ריס, ההיקף שבה הן מתרחשות במלחמת רוסיה – אוקראינה הוא חסר תקדים ויש לשאול כיצד הדבר ישפיע על סכסוכים עתידיים בעולם. ההשתייכותֵ האבוסליטית של שחקנים שכאלו אל צד אחד, לרוב מתוך תחושת הזדהות וצידוק חברתי, תוך החרמת האוכלוסייה של הצד השני היא דרמטית במקרה של המלחמה הזאת. ולכן, הבחירה של שחקנים לא-מדינתיים מסחריים להחליט לבחור צד ולהתנגד באופן מוחלט לרוסיה היא מעניינת ואף מטרידה, האם אנחנו יכולים לחשוב על סיטואציה שבה נטפליקס מפסיקה לעבוד בישראל בגלל לחימה בלבנון או בעזה?
כיוצא מכך, בעוד לתפישתנו המלחמה באוקראינה מדגישה את הצורך של שחקנים לשמור על יכולת עצמאית לפעול ולהגן על עצמן, המלחמה גם מדגישה כי הזירה הבינלאומית הולכת והופכת לגורם מרכזי יותר ויותר בהפעלת לחץ על הצד הנתפש כחזק. ולכן, יכולת עצמאית בלבד אינה מספיקה וישנה חשיבות גם לדרך שבה הפעולה נתפשת על ידי ה-"עולם" והצורך הרב בהשפעה על הדעה הזאת. אוקראינה, בשונה מרוסיה, עושה בדיוק זאת, בכך שהיא משתמשת בכלים התודעתיים כדי להשפיע ולעצב את דעת הקהל בצורה משכנעת על ידי קמפיינים מכוונים וברורים שנועדו לתמיכה בה.
למעשה, בעוד קל ולהתפטות ולהגיד כי הכל תלוי בנו, וכי אנחנו לא צריכים אף אחד, ישראל פועלת בזירה בינלאומית גלובלית. החיבוריות הזו של העולם, אם ברמה הכלכלית ואם ברמה התודעתית, תחייב את ישראל, בכל מדיניות או פעולה, להקדיש תשומת לב רבה לאיך נתפסות פעולותיה בעולם, ומה היא מידת התמיכה של בנות בריתה וידידותיה. ישראל לא יכולה לסמוך רק על עצמה, אך לא יכולה היא גם להעביר את המפתחות לביטחונה לאף גוף אחר – חייבת היא מדיניות משלבת, בין עצמאותה הביטחונית לחיבורה והשפעתה על דעת הקהל הבינלאומית.
יובל פלג ואורי קוטלרסקי הם תלמידי מחקר לדוקטורט, עוזרי מחקר והוראה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים