בטורו, הרב בנימין טבדי, טען שהרב אליעזר מלמד מצטט מקורות באופן מגמתי, אז הנה ביאור המקורות.

המהרש"ם מברז'ן, הרב גלזנר רבה של קלויזנבורג, הראשון לציון הרב עוזיאל, רבניה של חיפה הרב משאש והרב שאר ישוב, רבה של נס ציונה הרב בארי, וגדולים נוספים מבארים את יסודות הלכות גיור ומעידים על מנהג רבני רווח בשעת הדחק.

הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל כתב תשובות רבות על מקרי נישואי תערובת שבהם בן הזוג הנוכרי מבקש להתגייר. בכולם, למעט במקרה של גיורת לכהן, התיר הרב עוזיאל לגייר, על מנת למנוע התבוללות ואובדן זרע יהודי, אך בשתי תשובות עיקריות נימק את הדברים באריכות, ובתוך כך כתב במפורש שההיתר לגייר הוא גם אם ידוע שהגר לא מתכוון לשמור מצוות כהלכה.

איש אינו סבור שצריך לגייר גרים שאין להם נטייה ליהדות

התשובה הראשונה מובאת ב'פסקי עוזיאל', פסקי הזמן סימן סה, שם כותב הרב עוזיאל: "מכל האמור ומדובר, תורה יוצאה שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות, משום שסופם יבואו לידי קיומם. ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה, ואם לא יקיימו את המצות הם ישאו את עונם ואנו נקיים".

חשוב להבהיר שאיש אינו סבור שצריך לגייר גרים שאין להם שום נטייה ליהדות, או רצון כלשהו בהווה או בעתיד להתקרב לתורה ולמצוות. המציאות היא שמגיירים רק גרים שיש בהם אהבה ליהדות, ברצונם לשמור מצוות שקל להם לשומרן, ואולי אף בעתיד ישמרו יותר. אלה הם דברי הרב עוזיאל – די לנו בכך שיתכן שסופם של הגרים להתקרב לשמירת תורה ומצוות, ואף שיתכן שלבסוף אף זה לא יתקיים – אין זה פוגע בכשרות הגיור, ואדרבה מצוה לגייר גם במצב כזה.

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (צילום: זלוטן קלוגר/ אוסף התצלומים הלאומי)

מקור חשוב נוסף של הרב עוזיאל הוא תשובתו בספרו 'משפטי עוזיאל' חלק ב' יורה דעה סימן נח, שם כותב: "הרי לך מפורש דאע"ג שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך. אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות היינו עונשן של מצות כדי דאי פריש נפרוש. אבל אי לא פריש – מקבלים אותם, והוא את חטאו ישא ואין ישראל ערבין עליו… מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה: גר שקבל עליו המצות ועונשן, אעפ"י שידוע שלא יקיים אותם – מקבלים אותו אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות ענשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא".

עוד בעניין זה ראו מאמרו הנרחב של הרב יאיר וייץ, חבר מכון הר ברכה: "דעת הרב עוזיאל בעניין קבלת מצוות בגיור", שהתפרסם באתר ישיבת הר ברכה.

התמודדות עם נישואי תערובת

הרב יוסף משאש – הרב משאש פותח את תשובתו בכך ש"המנהג לגייר כל הבא להתגייר", ולאחר מכן מבסס זאת בשיקולים ונימוקים רבים, ומסיים "ובכן מאחר שדבר זה מביא בכנפיו סכנת נפשות, גם הרבה תועליות לקיום המצוות, ומניעת הרבה איסורים, ושלום ושקט לכמה משפחות ומניעת טמיעה לישראל באומות, ואין בדבר אלא איסור דרבנן ולכתחילה, וגם ראינו כמה וכמה גרים שלא לשמן, באו לשמן והיו גרי צדק באמת וישר, בכן מצוה רבה תחשב להקל בדבר, וכל גרות יעשה בדעת, וישקול בפלס מעשיו לראות את הנולד, ויעשה ויצליח בס"ד".

מכך שהרב משאש אומר שהיו כמה וכמה מקרים שבסופו של דבר, לאחר שבאו שלא לשמן 'באו לשמן והיו גרי צדק באמת וישר' אנו למדים שברוב המקרים לא כך היה, וזוהי ברירת המחדל שבה הרב משאש סובר שיש מצוה לגייר כיון שמדובר רק באיסור דרבנן ולכתחילה.

רב יוסף משאש (צילום: באדיבות המשפחה)

כדי להסביר את המנהג מעלה הרב משאש סדרת טיעונים ובהם: 1. קשה מאוד לדרוש מיהודים מתבוללים להתגרש מנשותיהם הנוכריות. תהליך הגירושין ארוך, יקר, ולעיתים מגיע לסכסוכים אלימים ואף לרצח. 2. היו מקרים שבהם לא קיבלו את הבאים להתגייר וכתוצאה מכך הם פעלו באלימות כלפי הדיינים, ואירעו כמה מקרים שהדבר הסתיים ברצח. 3. המשפחה מתביישת בכך שבניה נישאים לנכריות, וכבודה נפגע. 4. היו מקרים בהם לא קיבלו משפחה להתגייר, והללו הלכו לעיר אחרת, התחזו ליהודים וכך גרמו לנישואי תערובת סמויים.

רוב הטיעונים הללו שייכים גם היום. הראשון והשלישי בוודאי רלוונטיים. ייתכן שביחס לרביעי, רישומי הרבנות מונעים תרמיות שכאלה. אולם ההתנגדות של החברה החילונית לנישואי תערובת עם עולי ברית המועצות הולכת ונשחקת. כולנו עדים בשנים האחרונות, לדוגמה, לגל נישואי תערובת של ידוענים. יש להיות ערים לעובדה שדחיית גיור משמעותה לעתים שעת דחק קשה של נישואי יהודי ומי שאינו יהודי. .

לגבי הטיעון השני, שבחסדי ה' עבר מן העולם, פשוט שהרב משאש מקל גם במקרים שבה לא נשקפת סכנת חיים. הרב משאש מדבר על שלושה מקרים לגביהם הוא מודע, ומוסיף ששמע על מקרים נוספים. אם היה מדובר באירועים שכיחים הרב משאש ודאי היה מציין שפגש עשרות מקרים כאלה ואולי יותר.

יתר על כן, אילו היה הרב משאש מקל רק במקרים כאלה הוא ודאי היה טורח לכתוב שהוא מקל רק בשל ספק סכנת נפשות. אולם, לא רק שהוא לא סייג אלא שפתח את דבריו באמירה שנוהגים לגייר 'כל הבא להתגייר'. טענה זו היא צירוף ולא יסוד שהתשובה נשענת עליה, כדרכם של פוסקים להוסיף טענות שונות כדי לנמק את דבריהם. מכל מקום היסוד המוסכם הוא שלדעתו גיורים עם קבלת מצוות נמוכה מאוד (שניתן בהחלט לכנותה ולהבהירה באמצעות מונחים סוציולוגיים התואמים למידת שמירת המצוות בציבור המכונה מסורתי), הם כשרים ותקפים.

חשוב להדגיש שלמעשה עולה שדברי הרב משאש הם רק קצה קרחון של המנהג שהיה רווח ביהדות צפון אפריקה. פוסקים רבים מאוד מאזורים אלו העידו שהמנהג הוא לגייר נכריות שנשואות ליהודים, גם כאשר באופן טבעי רמת שמירת המצוות שלהן נמוכה ביותר אם בכלל. לענ"ד ככלל ניתן לומר שזהו 'מנהג צפון אפריקה'. הדברים יבוארו בהרחבה בע"ה בפרסומים נוספים המתלבנים בבית המדרש. לעת עתה נזכיר מספר פוסקים שהדבר עולה מדבריהם באופן ברור: דברי ה'נהר מצרים' (אות ה') הידועים, וכן ה'נוה שלום' (ודבריו ב'תעלומות לב' בכרך ב סימנים כט-לב), שם הביא גם בשם מהר"מ פארדו. גם בשו"ת 'צוף דבש' (יו"ד נו. רבי דוד מועטי), ובעשרות אגרותיו של הרב יחיא בן הראש לחכמי מרוקו וחכמים נוספים מחוצה לה (בספר 'ריח ניחוח'). מכל אלה מוכח שהקלו בגיורים שכאלה. ועוד חזון למועד לפרטם.

לגייר נשים שיודעים שלא ישמרו טהרת המשפחה

הרב משה שמואל גלזנר – ניתן לראות בטור שהרב מלמד תיקף את הדברים מקונטרסו החשוב של הרב משה שמואל גלזנר זצ"ל 'חקור דבר', וגם מדבריו שפורסמו בכתב העת התורני 'תל תלפיות'. ישנה תשובה המופיעה בספרו 'דור רביעי' (ב, צא) שנכתבה מספר שנים קודם לכן, בשנת תרנ"ז, ואילו 'חקור דבר' ו'תל תלפיות' יצאו לאור בשנת תרס"א. נראה שבתחילה הרב גלזנר כתב את הדברים כרעיון שאיננו מבורר, ובהמשך התחזק בדברים. כדי להקל על הקוראים אצטט כאן רק את המשפט החשוב ביותר (תל תלפיות כרך ט' עמוד 251): "כי כפי הנראה מקראי ומגמרא ורמב"ם עיקר החשש בגרים שלא לשם שמיים שלא יסיתו אותנו לשוב מאחרי השם ולעבוד עבודה זרה. וכל שבטוח לנו שהגר מניח על כל פנים אמונתו בלב שלם – סגי בהכי לקבלו בעדת ישראל".

חשוב להדגיש, שלמרות שהרב גלזנר תמך ועודד קיומו של כינוס רבנים כפי שמופיע בתשובה ב'דור רביעי' ובהקדמה ל'חקור דבר', הוא לא סייג את דבריו כהלכה ולא למעשה. אדרבה, גם לאחר חלופת מכתבים ארוכה, עמדתו נותרה כשהייתה כפי שניתן להיווכח ב'תל תלפיות' כרך ט'. יתר על כן, מדברי רבי שלמה זלמן בראדי, שחלק על הרב גלזנר בסוגיות אלו, אנו למדים שהפסק היה למעשה, שכן הוא כתב (תל תלפיות, כרך י' עמוד 137): "ועם כל זאת לא אשים בנפשי שקר להחליט כי שלא כדין הורה בנידון דידי', כי יש לו תנא דמסייעו והוא הר"ת… ואף גם זאת לא אומר רק לעורר דרך משא ומתן ולא להלכה, כי אין רצוני להכניס את עצמי בעניינים כאלה". והרב גלזנר לא מחה וסייג את דבריו. והרי זה כמבואר.

הרב משה שמואל גלזנר (שימוש הוגן/ מתוך ויקיפדיה)

הרב ישראל הלוי בארי – עיקר הלימוד מדבריו הוא מעדותו: "אם כן נפל פיתא בבירא בזה שאנו נוהגים לגייר נשים שאנו יודעים שלא ישמרו טהרת המשפחה ואין תמים שיאמין להם בכגון זה ובכ"ז אין אנו חוששים לזה". הרב בארי כידוע שימש רבה של נס ציונה ודיין מטעמה של הרבנות הראשית. כדי ליישב את המנהג הזה הרב בארי מציע סברה שעניינה שקבלת המצוות בגיור היא ידיעתו של הגר על השכר והעונש של המצוות, ולא התחייבות לקיים את המצוות.

חשוב לומר שהרב בארי כתב זאת בלשון 'אילולי דמסתפינא', וסייג שזה מחודש מאוד וצריך ביסוס רב, אבל כל זה רק כהצעת ההסבר ההלכתי למנהג הרווח, אך סוף סוף המנהג נשאר מנהג – לגייר נשים שאנו יודעים שלא ישמרו טהרת המשפחה. גם הרב גדליה פלדר שחלק על דבריו של הרב בארי לא הכחיש שזהו המנהג אלא הצטער עליו (נחלת צבי עמוד קסה): "מהאמור יש ג"כ ליישב מה שהעיר בהא דנוהגין בב"ד לקבל גרים ואח"כ הולך לסביבה חפשית, היינו על כגון האי גירות יש להצטער, שמקבלין כאלה שאינם ראויים לכתרה של יהדות ובתשובה אחת כבר הארכתי מזה…".

וכן יש ללמוד מדברי המחמירים בסוגיית הגיור, שהעידו שהמנהג הרווח לגייר למרות שהמתגיירים אינם שומרים תורה ומצוות. לולא כן אי אפשר להבין על מה זעקו.

נביא דוגמאות אחדות.

שו"ת בית יצחק יו"ד ב, ק: "ולפי זה גרי דידן אשר בעוונותינו הרבים מגיירים במדינת אשכנז, ויודעים שגם אחר כך לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים אך יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות כמו בשאלה דידן לפי מה שכתבנו – לא הוי גר".

הרב משה פיינשטיין באג"מ יו"ד ג, קו: "וברוב הפעמים ואולי גם כל הפעמים הרי הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם, שהוי כאנן סהדי שאין מקבלין המצות, בודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים. ובעוונותינו הרבים נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבעלי בתים עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה".

ארכיון, גיור בבית דין בירושלים בראשות הרב רוזן ז"ל (צילום: פלאש 90)

ועוד באג"מ יו"ד א, קנט: וברוב הגרות שבמדינה זו שבשביל אישות אין מקבלין המצות אף כשאומרין בפיהן שמקבלין דהוא כנודע שמרמין דהא לא תהיה עדיפא מבעלה שהוא מופקר ועובר על כל דיני התורה. אך מכל מקום אולי גיורת זו תקבל המצות ולכן איני אומר בזה כלום לכבוד תורתו הרב כי יש הרבה רבנים בנוא יארק מקבלין גרים כאלו וממילא אין לי לומר בזה איסורין אבל אני אין דעתי נוחה". (וע"ע אג"מ יו"ד א, קנז). (אולם נראה שבחלוף הזמן שינה את יחסו המתון לגיורים כאלה והתנגד אליהם באופן נחרץ).

ילד של גרים הוא תינוק שנשבה?

בספר מעשה אי"ש עמ' קג, בשם החזון איש: "אמר רבינו להגאון ר' שלמה שמשון קרליץ זצ"ל, אב"ד בפתח תקוה: "אל תתעסק בתיקים העוסקים בעייני גירות. תשעים אחוז מהמתגיירים הם גוים גמורים, ולא קיבלו עליהם מעולם עול תורה ומצוות באמת".

כל העוסק בסוגיה זו צריך לשאול את עצמו כיצד ייתכן שפוסקים מחמירים יוצאים כנגד מנהג רווח שגיירו גרים ששמירת המצוות שלהם היתה חלקית מאד. איך ייתכן גרים כאלה, אם בפועל כל הרבנים, או כמעט כל הרבנים, פסקו הלכה למעשה שאסור לגייר גרים כאלה?

המהרש"ם מברז'ן – ראשית חשוב להציג את לשון השאלה שעליה משיב המהרש"ם (ו, קט): "מכתבו הגיעני, ועל דבר שאלתו בדין נשואי התערובות שנתהוו כעת בעוונותינו הרבים במדינתכם, שנשאו ישראלים את נשים נכריות וכן להיפוך, ע"י ערכאות הנקרא ציוויל עהר, וילדו בנים. ויש מהם שבאו הנשים הנכריות להתגייר הם ובניהם ולמולם, והביא בשם חכם אחד שאסר לקבלם מדין המבואר ביבמות כ"ד ואבן העזר סימן י"א, דהנטען על השפחה והנכרית ונתגיירו דלא יכנוס".

כלומר הנידון שבו עוסק המהרש"ם הוא היתר לגייר את האם וילדיה, כלומר מעין גיור משפחתי. אך באופן מפליא, בהמשך דבריו בתשובתו הוא דן דווקא מה יהיה על המחאה של הבן, כיון שאבותיו (קרי: הוריו) ירגילו אותו לכתוב בשבת. בעניין זה משיב המהרש"ם שאין זו מחאה, אלא הילד הוא כתינוק שנשבה. הדברים הללו מפליאים. אם המשפחה כולה מתגיירת כדן וכדין, היעלה על הדעת שלא יודיעו אותם על מצוות שמירת שבת? ואם דיין הגיור יודע מראש שכך יהיה – מדוע לא מזהיר את המשפחה על איסור כתיבה בשבת וקודם הגיור מוודא שהם אכן מתכוונים לציית לאיסור?

על כרחנו שהמהרש"ם התיר לגייר למרות שהאמא המתגיירת לא מתכוונת לשמור מצוות באופן מלא, או לכל הפחות לא מתכוונת למנוע מהילד שלה לכתוב בשבת.

המהרש"ם גם מגדיר את המשפחה "תינוקות שנשבו" ש'אומרים מותר', כלומר גם לאחר תהליך הגיור, ולמרות שעל איסורי שבת בלי ספק שמעו בתהליך הגיור, הם עדיין לא מכירים ולא שומרים את המצוות כראוי, כפי שמקובל להתייחס לחילונים בדורות האחרונים. אילו המהרש"ם לא היה מקל בנידון זה הוא היה דורש תהליך חזרה בתשובה וגיור משפחתי מקיף שלאחריו לא יוותר ספק שמשפחה זו תשמור את המצוות כראוי, אך כאמור הוא לא דרש זאת.

הרב משה פיינשטיין (מתוך: ויקיפדיה)

לקראת חיתום חשוב להדגיש שלמעשה, גם מחוץ לתחומה של צפון אפריקה – יש עוד פוסקים רבים – ורק בשל הזהירות הראויה לא אכתוב "עשרות פוסקים" – שצידדו בגיורן של נכריות שנשואות ליהודים מתבוללים פורקי עול, בלי שהתייחסו לחובה הגמורה לוודא שאכן הן מתכוונות לשמור תורה ומצוות קלות וחמורות, בעוד שבעליהן פורקי עול. ראו למשל ב'טוב טעם ודעת' (רבי שלמה קלוגר. מהדורה קמא סימן רל), 'תשורת ש"י' (אה"ע ג') ו'תשובה שלמה' (חלק ב, אה"ע סימן י) שאף העיד שכך נוהגים. אצטט כאן קטע קטן מדבריו החשובים של ה'אפרקסתא דעניא' (יו"ד קצ-קצא) שפסק להקל במקרה של בחור יהודי 'פורק עול' שפגש נכרית ובא עמה לבית הדין לגיירה תוך הבטחה שלאחר הגיור הם מתכוונים לשמור מצוות:

"אבל מ"ש מטעם דאם לא נתיר לו יחזור עמה לדתה, ומדבא עמה להתגייר, מוכח דכונתה לשם שמים. נראה דהוא מלתא דמסתבר טעמי', והיינו דבראותה אותו להוט אחריה ורדוף אבתרה, אילו לא היתה כונתה להתגייר לשם שמים, לא הויא אזלה בתריה להתגייר, מדלבה בטוח בו שלא ישאירה גם בלאו הכי.

ולפי זה גם בנדון דידן ודכוותיה, איכא למימר הכי דהיא מתגיירת לשם שמים, דפשיטא דמי שנותן עיניו באשה נכרית לאו מכת היראים הוא, ובודאי הוא מקלי הדעת, ולא פעם ולא שתיים התרפק עלי', וקלי דעת כאלו ר"ל, הנקל לו להיות בוגד גם בדתו ובעמו בהיותו שוגה בזרה, דמי מעכב על ידו, כל שכן בשאינו צריך לאביו זה עדן ועדנים. ומכל שכן במדינה שכבר שכיח ר"ל בוגדים ופוחזים כאלה. וקרוב לודאי שגם הערלת הזאת בטוחה בו שלא יעזבנה בכל גווני, בין על ידי המרה או כדומה דשכיחא בעוה"ר במחוזות אלו. וי"ל דמדבאה לבי"ד להתגייר ש"מ דיש לה נטיי' לבבית לדת ישראל".

במאמר זה הובאו חלק מהמקורות הרבים בנושא מורכב ורחב זה, אשר מציגים תמונה מורכבת על הדעות הרבניות הידועות יותר והידועות פחות, וכן על מנהג בתי הדין המגיירים בקהילות ישראל. על כל פנים, מן המקורות שהונחו כאן למדנו כי מנהג רבני רווח בחלק מבתי הדין באירופה, בצפון אפריקה ותחת הרבנות הראשית היה הלכה למעשה לגייר בשעת דחק גם כאשר שמירת המצוות בזמן הגיור הייתה חלקית. ועוד חזון למועד להרחיב ולהציג מקורות נוספים בסוגיה זו בע"ה.

 

הרב דוד שץ הוא חבר במכון הר ברכה